צפו: גילינו פלאפל פיקנטי בבני עי"ש
(צילום: ליהי קרופניק, ירון ברנר)
השבוע הייתה לי נסיעה לצומת כנות, ומיד אחרי שהורדתי את הנוסעים, פניתי ימינה לתוך שכונה. כמה שנים לפני כן, עדיין לא ידעתי בדיוק איפה זה צומת כנות. למי שגר באזור זה ברור מאליו - יש כפר נוער ליד הצומת וקוראים לו כנות. לכאורה, בסך הכל צריך לפנות ימינה לתוך שכונה, אחר כך עוברים עוד כמה רחובות, אחר כך עוד שכונה, אבל אז מתחילים להתבלבל.
כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך:
אחרי שמתבלבלים קצת מגיעים למרכז מסחרי, כזה של פעם, שבו חנויות ועוד חנויות וסניף דואר. והנה טיפ - תמיד במקום שבו יש סניף דואר תמצאו מוקד התרחשות עירוני.
אז הגעתי למרכז הזה, יצאתי מהמונית ושאלתי הולך רגל מזדמן איפה אני בדיוק נמצא. לא הפעלתי וייז ולא ידעתי לאן הגעתי. "בני עי"ש", הייתה התשובה שלו. האמת? לא הבנתי אפילו מה הוא אמר לי בדיוק ומה זה בני עי"ש.
המקום הזה נראה כמו צומת שבמקרה התיישבו בו, אבל אחר כך הבנתי שזו מועצה מקומית. שמתי לב שמשהו עובר כאן על המתחם הזה לפי שפע החניות הפנויות שהיו שם. החניתי באחת מהן, ויצאתי לשיטוט של צהריים במתחם. מהר מאוד ראיתי שיש כאן חנות פלאפל, אז הצטרפתי בנימוס לתור וחיכיתי לתורי בסבלנות.
קיבלתי מנה מפנקת ועגלגלה עם כדורי פלאפל לא קטנים בכלל, עשויים בדיוק רב, שלא היו רגע אחד יותר מידי בשמן הרותח. אופירה הכניסה את כל היצע הדלפק אל תוך הפיתה, ולקראת הקצה של המנה גיליתי שם עוד כמה פרוסות של חציל
הגעגועים לכיסא אמיתי
הפלאפל הזה נמצא במרכז הישן הוותיק ביישוב. כמעט כל המבנים שם חד קומתיים, חלק גדול ותיקים, וכאן החליטו לקחת את אחד מהמבנים הישנים, לשפץ אותו ולהעמיד שם פלאפליה לתפארת.
בסגר הראשון הם לא פתחו, אבל מיד אחרי החליטו בעלי המקום, אופירה ואחיקם, לא לוותר לעצמם ועשו שירות משלוחים של פלאפל, שאותו היו עושים ברכב הפרטי שלהם ברחבי היישוב. מספרים פה שהשניים האלה המשיכו לעבוד על אף כל הקושי. השבוע הם פתחו לרווחה את המקום לישיבה, ואפשר להגיע לאכול בעמידה או לשבת לאכול במקום - והלוואי שלא נחזור לימים בהם לקחנו וברחנו מהדוכנים, כי חלק מההנאה בביס זה לקבל יחס שנכנס לתוך הפיתה של הפלאפל, ולקשקש עם בעלי המקום.
גם אני, בתור נהג מונית, התגעגעתי לשבת לאכול על כיסא ולא במונית. פעם, בכל פעם כשהייתי אוכל בעמידה, היו מציעים לי לשבת, ואני הייתי עונה שכשאני עומד אני יודע שאני בטוח לא נוהג, אבל היום, אחרי כל הסגרים, לשבת לאכול זה געגוע מענג.
הצצתי דרך כל האנשים שעמדו לפניי בתור, וראיתי מרחוק בר סלטים מתוקתק לראווה, כל סלט במקומו. כשהתקרבתי לכיוון הדלפק, התור שלי הגיע, ורק אז אופירה התחילה להכין את כדורי הפלאפל. התערובת הייתה חומה וראיתי שגם קצת ירוקים מתחבאים בפנים. רק אחרי שאכלתי הבנתי מה זה היה הירוק שאכלתי: פלאפל חום אני מכיר, וזו בדרך כלל עיסה של פלאפל מתובלת מידי, אבל הירוק הזה כאן סיקרן אותי, וניסיתי לפצח את הנושא.
אם הייתה כאן כוסברה, היא בטח לא הייתה מורגשת גם ככה בגלל התיבול המסיבי. אז התחלתי עם סדרת השאלות שלי, וזה מה שחילצתי מהאנשים שם: פלאפל זנדני כבר ארבע שנים באותו המקום. את הפלאפליה פתחה אופירה יחד עם אחיקם בעלה, ועל המתכון של הפלאפל אופירה חתומה - אחרי שעשתה ניסויים ובדיקות על התושבים באזור. ואז אופירה הכניסה לפלאפל פלפל ירוק חריף טחון. זה המתכון שלה בלבד, וככה היא אוהבת אותו. יש פלאפליות שהולכות על תיבול מינימליסטי (שלא לומר תפל), וככה הן מצליחות למצוא חן בעיני כולם. לפעמים הגישה המינימליסטית דווקא נעוצה בתוספות שמסביב, שלפעמים מתעלות על הפלאפל. אבל זה לא הסיפור כאן בבני עי"ש.
אפשר להגיד שהפלאפל כאן פיקנטי, להגדרתה של אופירה, וגם בשבילי הוא בגדר פיקנטי. הרוב כבר בביס הראשון מיד ירגישו את החריפות הקלה. וגם אופי לא חסר לו. כל שאר התוספות שמסביב - סלט ירקות, כרוב חמוץ, מלפפון חמוץ, חצילים - תקבלו בצניעות, אם תבקשו. יש שם גם סחוג ביתי שאופירה מכינה, כזה תימני אסלי: סלסה אדומה וחמצמצה של פלפלים אדומים. אם תרצו יש גם צ'יפס. הקבועים במקום התרגלו לאכול את הפלאפל שלהם עם ביצה בפנים, סוג של הרגל של הלקוחות מאז פתיחת הפלאפליה.
אז אחרי המתנה הקצרה, השמן הרותח עשה את שלו וקיבלתי מנה מפנקת ועגלגלה עם כדורי פלאפל לא קטנים בכלל, עשויים בדיוק רב, שלא היו רגע אחד יותר מידי בשמן הרותח. אופירה הכניסה את כל היצע הדלפק אל תוך הפיתה, ולקראת הקצה של המנה גיליתי שם עוד כמה פרוסות של חציל. הפיתה עלתה על גדותיה, ואני ישבתי על כיסא אמיתי והחזקתי מנה מלאה בכל טוב שלא חסר בה כלום, כאן, בתוך שכונה שמעולם לא הייתי בה, במקום שנקרא בני עי"ש.
