(צילום: נדב אבס, שחר גולדשטיין)
צפו: אוכל רחוב בחנות לחומרי בניין
זה התחיל בסקרנות הרגילה שלי. אני מרגיש שלפעמים צריך ממש לחפש, לחפור ולחקור איפה לאכול, והמקומות עם המנות הכי מעניינות דווקא לא נמצאים על אם הדרך, והם הרבה יותר מזכירים חור בקיר, מכל דבר אחר.
זה הכי פשוט לפתוח מרכז מסחרי ולאכלס אותו במסעדה גנרית של אותו אוכל מוכר ומשעמם. אבל אפשר גם אחרת: רחוב משה בקר הוא הרחוב הראשי של אזור התעשייה הישן של ראשון לציון. אתה לא יכול לעצור על הרחוב, ולו לשנייה, כי יש תנועה ערה ברחוב בשעות היום, לרוב של משאיות.
שם, ליד יש שלט הכניסה למתחם חנות חומרי הבניין, ראיתי שלט. יכולתי להתעלם מהשלט, להמשיך להיות נהג מונית ולא מבקר אוכל רחוב, להעביר את השלט מול העיניים, ולא לחבר בין השלט באמצע שום מקום לבין טור. יכולתי. אבל השלט נראה לי חדש מדי ונקי. כל התפריט היה על השלט, המחירים היו נאים בעיניי, ומספר טלפון היה כתוב בתחתית השלט, בקטנה.
לא יכולתי שלא לצבוט את עצמי - האם הרגע מצאתי דוכן אוכל בתוך חנות לחומרי בניין? לא ייאומן באמת, אבל ברוך השם, זה אמת ונכון
אבל דווקא התקשרתי. החלטתי כן לעצור בצד הרחוב. ניסיתי לא לחסום את התנועה ובו זמנית להתקשר למספר הטלפון הזה. היה גם חץ על השלט, בתחתיתו, שפנה לכיוון הכניסה למתחם. אבל מה הסיכוי שיש דוכן של אוכל בתוך המתחם? התקשרתי, וענו לי.
רועי, האח הגדול, כיוון אותי להיכנס למתחם עצמו פנימה, לדוכן שנקרא אמאל׳ה. אמאל'ה נמצאת בצד שמאל, בסוף המתחם. חשבתי שעובדים עליי. "לא אחי, כנס, פתוח ועובדים, בוא לאכול", הוא אמר.
נכנסתי פנימה יחד עם המונית, בין טרקטורים שמעמיסים סחורה על טנדרים של קבלנים. כל החצר המולה. החניתי את המונית מול החנות וצעדתי לכיוונה. עדיין לא ראיתי את אמאל׳ה, ורק כשהייתי ממש מול החנות הצצתי שמאלה, ורק שם ראיתי את המקום.
צעדתי בין מכונות פוליש וקיר שמאחסן צנרת לסוגיה. רועי וגולן פתחו את אמאל'ה רק לפני חודש, זוג אחים עם משימה - להאכיל את הרעבים שבסביבה. בעצת חבר ובסיוע בעלי המתחם, הם פתחו את הדוכן הקטן שלהם בתוך החנות לחומרי בניין. על תפריט הם לא חסכו, והם לא רוצים לפספס אף לקוח שכבר מגיע לפינה שלהם.
יש שניצל, אותו נכיר מקרוב עוד רגע, חזה עוף על הפלאנצ'ה, פרגיות, קבב, נקניקיות מרגז, חביתה, חביתת ירק, והלאה למנות פחות בשריות. אבל העיקר כאן סובב סביב הפלאנצ'ה והמנות שמכינים על המקום.
החלטתי ללכת על מנה פופולרית בימים אלה של חלה שניצל. רק אחרי שהזמנתי הבנתי שרק במקרה הצלחתי להזמין את המנה הכי מעניינת באמאל׳ה. בשלט של אמאל'ה, איפה שכל הטעמים הטעמים נפגשים במקום אחד, היו קצת יותר מידי טעמים, לדעתי. תפריט גדול מידי מפספס לקוחות על הדרך, ודווקא תפריט מצומצם מחזיר את הלקוחות למקבץ של טעמים נבחרים. אבל למרות התפריט הגדול הצליח לי, והזמנתי את החלה שניצל.
בדרך כלל אנחנו פוגשים את המטבוחה כממרח או כתוספת מעל או ליד האוכל. מטבוחה מוגשת קרה, לפעמים אפילו ישר מהמקרר. אבל כאן באמאל'ה זה ההפך: רועי וגולן משאירים את המטבוחה על האש, היא מצטמצמת לאיטה, ומתקבלת מטבוחה מתוקה מידי וחריפה מידי גם יחד
חלה שניצל זאת מנה שנשמעה לי מעניינת ושונה מהרגיל. לא עוד פעם פיתה או בגט, זה כבר מוכר וידוע, כל מקום חייב את השטיק שלו בשביל לעניין את החך של הסועדים. חלה תמיד באה טוב, אבל איפה בדיוק אוכלים או מתי אוכלים חלה? בדרך כלל זה נוהל שבת וארוחת שישי - החלק הראשון של החלה בדרך כלל נטבל בתוך מטבוחה, בלי בושה ועובר את כל השולחן.
אבל כאן אני הזמנתי את החלה שניצל בלי לדעת פרט מעניין וחדש - שדווקא כאן בתוך מתחם חנות חומרי בניין, אני אוכל מטבוחה. לא יכולתי שלא לצבוט את עצמי - האם הרגע מצאתי דוכן אוכל בתוך חנות? לא ייאמן באמת, אבל ברוך השם, זה אמת ונכון.
בדרך כלל אנחנו פוגשים את המטבוחה כממרח או כתוספת מעל או ליד האוכל. מטבוחה בדרך כלל מוגשת קרה, לפעמים אפילו ישר מהמקרר. היא לפעמים גם מצליחה לקרר את האוכל. אבל כאן באמאל'ה זה בדיוק ההפך: רועי וגולן משאירים את המטבוחה על האש, היא אפילו מצטמצמת לה לאיטה, ומתקבלת מטבוחה מתוקה מידי וחריפה מידי גם יחד.
מיד בהתחלה גולן לוקח חלה קטנה, מכניס אותה לתנור, נותן לה חריכה קלה בלבד, והחלה יוצאת מהתנור, עוברת לדלפק, ואז בוצעים אותה. עכשיו גולן מקרב את החלה לסיר קטן של מטבוחה רותחת. הסיר נפתח ואדים רבים פורצים להם החוצה. המטבוחה מבעבעת דרך השמן הרותח, ואז לאט ובזהירות גולן טובל את המצקת בתוך המטבוחה, מעבר לשמן הרותח ודולה כמות לא קטנה של מטבוחה לוהטת עם אדים, שממשיכים להשתולל כל הדרך לתוך החלה.
הריח הימם אותי. זה היה ריח מתוק של מטבוחה, אחר כך פגשתי את החריפות של המטבוחה, אבל הריח כבר החזיק אותי, השניצל יצא מהשמן ישר אל החלה על המטבוחה. על השניצל הוספתי חצילים מטוגנים
אחרי המריחה המטבוחה עוד ממשיכה להוציא אדים לרוב. עצרתי את גולן כי רציתי לצלם תמונה של האדים. הריח הימם אותי, זה היה ריח מתוק של מטבוחה, אחר כך פגשתי את החריפות של המטבוחה, והריח החזיק אותי.
השניצל יצא מהשמן ישר אל תוך החלה על המטבוחה. על השניצל הוספתי חצילים מטוגנים. הערה לאחים - נסו בעתיד לעשות את החצילים פחות עם שמן ויותר עם החציל עצמו, כי הטעם של חציל שמן לא משאיר מקום לטעם של החציל.
אחר כך שמתי עוד הרבה פלפל ירוק מטוגן בפרוסות דקות. היה שם גם ליים בילדי, רוטב לימונים חמוץ מידי ומלוח מידי. ניסיתי לקפל את החלה על הכל ולא הצלחתי. כל זה רק בשביל 28 שקלים. שילמתי, והלכתי לצלם את מנת החלה שניצל ליד המונית.
כשנכנסתי לשם שאלתי את רועי למה הם ממשיכים לבשל את המטבוחה על האש גם כשהיא כבר מוכנה. בסוף כשיצאתי משם רועי אמר לי רק מילה אחת: "הבנת?" אחר כך הוא סימן לי עם הראש סימן של "ככה הכי טעים". מיד הסכמתי איתו, ואמרתי שהבנתי, ועכשיו עוד הרבה יאכלו ויבינו.
החלה עצמה הייתה רכה בפנים וקריספית בחוץ. החריף מלמעלה ומלמטה יחדיו, הליים בילדי החמוץ שמתחבר נהדר למטבוחה החריפה מידי והמתוקה מידי, יחד עם הפלפלים הירוקים המטוגנים והשניצל העבה מידי, שבדיוק מתאים גם לחלה. זה שניצל בציפוי עבה וכמעו לא מתובל בכלל.
גם גיליתי שאפשר וצריך לאכול מטבוחה מצומצמת, וזו לא טרחה כל כך גדולה. זה מקפיץ את הטעם של המנה, עוזר לחבר את הטעמים, וזה גם יכול להרים כל טעם, במיוחד עם חלה או בתוכה, עם שניצלים ועם עוד תוספות. ובכלל, לא צריך לחכות לשבת בשביל לאכול מטבוחה מעולה.
