זו תקופה שאנשים מחפשים בה ביטחון, בלי יותר מדי שיגועים והרפתקאות. מספיק יש לנו טילים על הראש, מי צריך עוד הפתעות? תוסיפו לזה את המצב הכלכלי הרעוע, תעשו אחת ועוד אחת, וזה ברור שהסצינה הקולינרית חייבת ליישר קו בהתאם. וזה לא שלפני השביעי באוקטובר, שפים ובעלי מסעדות היו נועזים מי יודע מה. אבל עכשיו, מה הסיכוי שמישהו ייקח סיכון כלשהו, אפילו המזערי ביותר? בערך אותו סיכוי שיהיה שלום במזרח התיכון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
קפה מרגו היא עוד מקום בשורה ארוכה מאוד של מקומות – כבר הפסקתי לספור, אם להודות על האמת – שנראים אותו דבר, מגישים אותו אוכל ומכוונים למכנה המשותף הרחב ביותר. זו לא "מסעודה משדרות", כמו שאמרו פעם, אלא קהל רחב של שוכני המשרדים במגדלים, ההייטקיסטים ושומרי המצוות (המקום כשר) שפוקדים את איזור התעשייה בפתח תקווה, שבעצמו נראה כמו איזור התעשייה בנתניה או במודיעין, עם כל הקניונים, הרשתות, החברות הגדולות ובתי הקפה הגנריים. קופי-פייסט של החיים שלנו.
התחושה היא שקפה מרגו היא מקום שמיועד לארוחות עסקיות, כלומר, לא רק שאין שם איזושהי בשורה בתפריט (מה ששלום חנוך קרא "למראית הדז׳ה וו"), אלא שנראה שהם ממהרים להוציא אוכל, לתקתק עניינים ויאללה, אתה, הלקוח, מוזמן לקחת ת'דברים שלך ולהתחפף בחזרה למשרד. אלא שהשעה היתה שמונה בערב, לא עסקית ולא נעליים. ותוך פחות משתי דקות מרגע שהזמנו, המלצר, שהתוודה בפנינו שהוא מתלמד, הטיח על השולחן שלוש מנות: פוקצ׳ה שרופה, סשימי וסיגרים מטוגנים. כן, עוד פעם סיגרים מטוגנים. יצא כאילו חוק רשמי שמחייב מסעדות להגיש סיגרים מטוגנים? מקבלים קנס אם לא?
הפוקצ'ה, כאמור, היתה קטסטרופלית. מפוחמת כולה. לא ברור איך מוציאים דבר כזה מהתנור. הסשימי, האמצ׳י פרוס דק, היה לא רע, אבל הוא טבע בוויניגרט חמוץ של תפוח ירוק ו״הוט סוס״ (למה לא לקרוא לזה רוטב חריף?), ועוד היה שם סלט קטן של תפוחים, אבקת נורי, פינגר ליים ובצלצלי שאלוט. לדג לא נותר סיכוי. והסיגרים? ממולאים ב"דגים לבנים". שאלתי את המלצרון איזה דגים, הוא מילמל משהו על לברק, בר ים ובלה בלה בלה. זה בכלל משנה? המילוי היה מינימלי ביותר. פתיתי דגים מיובשים. הסיגרים היו מטוגנים היטב, ונטבלו ברטבים שמשום מה נקראו על שמות של משקאות אלכוהוליים – איולי לימונצ׳לו ואיולי ריוחה. או בשפה יותר פשוטה – מיונז בטעמים.
המשכנו לשתי מנות עיקריות שגם הן היו עשויות באופן בעייתי ביותר (ואני עדין): פסטה "ציידים" מאטריות טליוליני עשויות במקום, ועל כך לפחות אפשר להעניק כמה נקודות. הפסטה מנוקדת בחתיכות בשר אסאדו שהתבשל 12 שעות, לפי התפריט, אבל גם זה לא הספיק לו, וכל המנה טבעה בציר בקר שהתערבב בפירורי פנקו עד שנהייתה מין עיסה דייסתית קשה לעיכול, ובנוסף – גם מלוחה מדי. כמה כשלים טכניים במנה אחת, שאלוהים ישמור עלינו.
המנה העיקרית השניה היתה שיפוד דנוור, נתח רזה שעדיף להגיש מדיום-מדיום רייר וכאן זימברו לו ת׳צורה עד לרמת וול דאן. הבשר היה קשה וצפוד ואני מזכיר שגם כשר. לצידו, גראטן שבחרו לטגן ולא לאפות, דבר שהתגלה כטעות: שכבות תפוחי האדמה היו לא עשויות. עכשיו, שימו לב למחיר של המנה – 105 שקלים. לשיפוד. של חמש חתיכות בשר קטנטנות. מחירי תל אביב בפתח תקווה. מנה שלא נותנת פתח של תקווה. אהבתם את משחק המילים המשעשע?
סיימנו עם קינוח ויטרינות – משהו שנקרא "קרמינו בייגל מלוח" – שיצא בדיוק מהמקפיא והיה קשה כמו אבן. היינו צריכים לחצוב בשכבות השוקולד עם המזלגות. זו לא מנה שמקום שמכבד את עצמו אמור להוציא החוצה. ואני חושב שפה קבור הכלב (או הקינוח): במנות גנריות, במחירים גבוהים, מקום כמו קפה מרגו אמור לכל הפחות להעניק לסועדים חוויה שהיא תקנית. אני לא מבקש הרבה יותר מזה. רק שהאוכל יהיה עשוי סביר. אחרת, בשביל מה התכנסנו כאן? ארוחה של כמעט 500 שקלים, בתקופה כל כך קשה, באווירה הנוכחית, אמורה להעניק איזה פסק זמן, איזה סיפוק פשוט, איזה רגע של נחת. במקום זה, קיבלנו קדחת בצלחת.
על קצה המזלג: קפה מרגו בפתח תקווה היא מסעדת קופי-פייסט גנרית שאמורה היתה להעניק חוויית אכילה תקנית וחביבה. זה לא קרה בגלל שורה של כשלים טכניים ואווירה של ארוחה עסקית שנועדה לחפף את הסועד בחזרה למשרד, ויאללה, נקסט.
קפה מרגו, שחם 22, פתח תקווה
