בהיסטוריה התרבותית, השוליים זולגים כל הזמן למרכז ומשפיעים עליו. דברים שפעם נחשבו לבזויים ונחותים, הופכים למקובלים ופופולריים בטירוף. הבעיה היא שאתה אף פעם לא יכול לנבא מה יישאר בצללים ומה יהיה חלק מהמיינסטרים. ובוודאי שקשה היה לצפות שאייל שני – שהוא-הוא הזרם המרכזי הישראלי בהתגלמותו – יפתח את גילה וננסי, מסעדה שנקראת על שמן של צמד הטרנסיות השערורייתיות, פורצות הדרך, זיכרונן לברכה, גילה גולדשטיין וננסי שניידר. ולא רק זה, אלא שבמקום יהיו הופעות של דראג קווינס. אייל שני וגברים בלבוש נשי? מה הקשר? בירה נשר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של ביצה עלומה:
מדובר במפגש בלתי צפוי בעליל. דראג, לפחות בעבר, נחשבה לתת-תרבות מחתרתית, שהיא ההיפך המוחלט מהסטרייטיוּת הממסדית הנוקשה של אייל שני, מי שכבר כמעט שני עשורים מככב בפריים טיים ופותח מסעדות ברחבי העולם. אבל נדמה לי ששני הקצוות הרחוקים האלה, התקרבו לאחרונה. דראג קווינס נכנסו בדלת הקדמית הגלובלית עם תוכנית המציאות "המרוץ לדראג של רו פול". הם כבר לא נתפסים בתור ה"זר המאיים", אלא כבידור לא מזיק לכל המשפחה. ואילו אייל שני, טוב, נו, הוא יכול להרשות לעצמו להתנסות בחוויות חדשות. הוא שבע, הוא מצליח, הוא מוכן להשתטות, מה 'כפת לו.
גילה וננסי ממוקמת בגן החשמל בתל אביב, איפה שפעם, לא לפני כל כך הרבה זמן, היה מסוכן להסתובב. נשים בזנות ואיתן טרנסים וטרנסיות היו קורבנות לסחר ואלימות. מה שנקרא, אזור מאוד לא סימפטי. ועכשיו? מלון בשם Play משקיף על הגן, ובקומת הקרקע ממוקמת המסעדה שחוגגת את ההוויי של מי שרק כמה מטרים משם, נחשבו לאזרחים סוג ז'. וזה לא שהאפליה הסתיימה – ממש לא – אבל גילה וננסי מרשה לעצמה לחגוג את הסיפור החדש. סיפור של העצמה ולא של קורבנוּת. זה בהחלט מרגש, למרות שחשוב לזכור – מי שהסתובבו בגן החשמל בעבר, נדחקו לפינות אפלות יותר בתל אביב, בחסות הג'נטריפיקציה האכזרית שלא מרחמת על אף אחד ועל אף אחת. והם בטח לא יכולים להרשות לעצמם לאכול במסעדות של אייל שני (מי כן?). כך שצריך לקחת את הדברים בפרופורציות. ולמרות זאת, גילה וננסי היא מסעדה שעושה מהלך תרבותי שובב ומעניין, וגם מגישה אוכל טוב מאוד במקביל.
אז כן, אייל שני עשה זאת שוב. לא משנה מה יאמרו המלעיזים וההייטרים. חוזר על עצמו, לא חוזר על עצמו, מנייריסט, לא מנייריסט, מוגזם, מופרך ויקר להחריד. בסדר, הבנו. בשורה התחתונה, שני הוא אחד מהשפים היחידים בישראל שהצליח לנסח שפה קולינרית ייחודית וחדשנית שמזוהה איתו במאה אחוז. ולא רק זה, הוא העמיד דור של יורשים וחקיינים, ומצליח להעביר הלאה את הידע שלו למי שנמצאים תחתיו בהיררכיה. הבן אדם תותח, בקיצור, ורק קרתנים קטנוניים יתעקשו להנמיך ולהוריד לו.
בגילה וננסי (או בשמה המקוצר, גילה), שני ממשיך את הקו שמזוהה אתו. אל תחפשו כאן חידושים גדולים. אלה אותם תפריטים מודפסים במדפסת, אותם פונטים, אותם ניסוחים וכמעט אותן מנות, עירומות וזרוקות. עגבניות? כן, כן, יש עגבניות.
בכל ערב עולה דראג קווין תורנית להופיע על הבמה באמצע המסעדה ונותנת את השואו שלה. תארו לעצמכם שאתם אוכלים שרימפס קוקטייל, ולנגד עיניכם עולה פרפורמרית מהודרת, רוכבת על סוס קרוסלה לצלילי "Fever" של פגי לי ורוקדת באיטיות וחושניות. האווירה היא שילוב של מועדון דראג, קברט, קאן קאן, מולאן רוז' והרעש הבלתי נסבל שמאפיין את כל מפעלות אייל שני. ההופעה, אגב, היתה מושלמת. והעיצוב של המקום – מקושט וקאמפי, עם עמודי מראות ותקרות בסטייל רוקוקו – הוא אנטיתזה מבורכת לכל המינימליזם הסקנדינבי המשעמם שהשתלט על כל חלקה טובה בתחום.
אה, כן, השרימפס קוקטייל. נדמה לי שלפחות חלק מהמנות נבחרו כך כדי שהם יתאימו לאווירה האייטיזית של קרוז בקאריביים, עם ארוחת ערב והופעה "אמנותית" באמצע הערב. ארבעה שרימפס מתוקים וטריים (עזבו, אל תשאלו מה המחיר), בתוך כוסית מרטיני מלאה עד גדותיה בגספצ'ו מוצלח וחרפרף עם המון חזרת טריה. ביס אחד וצמחה לנו תספורת של הבלונדיני מלהקת דיבור חדיש ומעיל ממברז אונלי כמו של תום קרוז בסרט האהוב "קוקטייל".
שלא נמשיך לסטייק פילה ברוטב שמנת, פלפל שחור וברנדי? ברור שנמשיך. אנחנו כבר בשוונג של מנות ספק אייקוניות, ספק אנכרוניסטיות, ספק כאלה שעשו קאמבק מוצדק לחלוטין. בדיוק כמו הסטייק הזה. פילה מדיום רייר, כמו שצריך, ברוטב מפולפל לעילא ולעילא, שמנתי ומעט אלכוהולי, וזו באמת מנה "מפעם" שמוכיחה שיש דברים שאולי לא צריך לוותר עליהם. בשר מעולה, רוטב נהדר, מה רע. ועם הצ'יפס הבייתי של גילה וננסי – דקיק ופריך, כמו גפרורים לוהטים – באמת שאי אפשר לחשוב על מנה יותר מוצלחת ללוות את כל השואו המופרך שמסביב (בקטע טוב).
עוד מנה שחוצה את גבולות הזמן והמקום – קלאב סנדביץ', עם רוסטביף ורדרד ומשובח, איולי, חרדל, גאודה ומלפפון חמוץ וכרוב כבוש, בלחם לבן רכרוכי. קלאסיקה מנצחת שכאן נמצאת בשיא הביצוע.
זו גם מנה שמעידה על כך שגילה וננסי היא גם מקום בילוי של "על הדרך" ולא תופסת את עצמה יותר מדי ברצינות. יאללה סנדביץ' וריקודים על השולחן.
המשכנו למנה של סשימי אלבקור. באייטיז בישראל לא היה סשימי, בטח שלא בקרוזים בספינות בכנרת כמו ב"אבא גנוב". דג נפלא, שנמצא כעת בשיאו, שש פרוסות שמנמנות, נדיבות (מפתיע, אה?), עטופות בשמן זית עדין, סויה ובצל ירוק. עדין, פשוט ומושלם.
המנה הנוספת היתה ממחלקת הירקות, שם אייל שני עשה את תהילתו: שניצל מלנזאנה, חציל פרוס דק, ממולא במוצרלה ופרמזן, מצופה בפירורי לחם, מטוגן ומונח בתוך רוטב עגבניות. טעמים שטוחים. לא משהו מיוחד. חביב כזה.
לקינוח, לקחנו את מה שקוראים לו כאן בצחוק "קייזרשמטעס" ובגרמנית, קייזרשמרן, חביתיות שמנמנות שנאפות בתנור, נקרעות לגזרים ומוגשות עם שמנת וריבת שזיפים. אייטיז? יותר אייטיז של המאה התשע עשרה. והנה סגרנו מעגל עם העיצוב והקישוטים על התקרה. באמת שהיה ערב מהמם. סליחה, מהממת.
על קצה המזלג: על הנייר, השילוב בין אייל שני והופעות דראג לא נשמע כמו הדבר הכי טבעי בעולם, אבל גילה וננסי מצליחה לשלב בידור, אמירה חברתית ואוכל טוב, הכל תחת מסעדה אחת מקושטת וקאמפית. ואם חשקתם במנות שאהבתם באייטיז, זה המקום בשבילכם.
גילה וננסי, לבונטין 8, תל אביב
