צפו: המונה טועם אכל את הארוחה העסקית הכי טובה בארץ
(צילום: נויל האריס)
כשאני הולך לאכול אני רוצה לאכול טוב - פחות חשובה לי הכמות אלא יותר האיכות, ולכן אני תמיד מחפש את אותם המקומות שבהם אני רואה אנשים שעומדים בתור. אני אוהב להצטרף אל התור, ומנסה לא להתבאס כשאני עומד בו כי אני מבין שבשביל לקבל תמורה ראויה צריך ללמוד מחוכמת ההמונים.
כולנו כאן מתמודדים ביחד עם עליות המחירים וכולנו באותו הסרט, גם האנשים שלובשים חולצות כפתורים וגם אלה בלי הכפתורים - יוקר המחיה מרחף מעלינו באופן יומיומי ומהווה איום קבוע על הארנק. לעומת האיום האיראני, יוקר המחיה זו בעיה שאנחנו מרגישים כל יום כשאנחנו מחפשים איך לשבוע בלי להרגיש שדפקו אותנו, במיוחד לפני ארוחת הצהריים.
לביקורות נוספות של המונה טועם:
כשאני מזמין אוכל לא בא לי להרגיש שעושקים אותי, תוך כדי שאני מחייך חיוך שמסגיר שאין לי אופציה אחרת - בעלי הדוכנים יודעים שאתה רעב וחסר אונים. הפיתה של השווארמה הולכת וקטנה כל הזמן והמחיר של המנה ממשיך לעלות בלי פרופורציות לגודל שלה. פעם אפילו סיימתי לאכול מנת שווארמה בשלושה ביסים. כל מה שאני בסך הכול מבקש זה לקבל תמורה מלאה עבור הכסף שלי, ולא נראה לי שזו בקשה גדולה מדי.
השבוע נכנסתי למסעדת סירים שבשכונת יד אליהו בתל אביב, שכונה מתפתחת מאוד בשנים האחרונות אחרי שמחירי הדיור במרכז תל אביב הרקיעו שחקים. אחרי שהזמנתי את העסקית ניגשתי לפינת הסלטים, ואז שמעתי קול שאומר לי מכיוון הדלפק: "אל תשכח לקחת את המרק שלך". אחרי שהעובד בדלפק מילא לי את החמגשית, הוא הציע לי מרק אקסטרה, אני לא רגיל שמציעים לי משהו אקסטרה בימינו.
אני מודה שכאן התבלבלתי - מה, יש מרק? מסתבר שזה חלק מהעסקית. חייכתי לעצמי, כי מרק עדשים כזה יכול רק לשפר את המצב - הוא בריא ואם הוא לא מלוח, אז הוא גם כמו שאני אוהב.
אחרי זה, בתוך כל ההמולה של שעת הצהריים במסעדה, העובד בדלפק גם הזכיר לי לשתות. בדרך כלל אני מכיר את המלכודת הזאת - הם אומרים לך, "מה, לא תיקח פחית שתייה?" ואז החשבון גדל. מבחינתי מים זה מספיק טוב, אבל כאן יש ברז גזוז ליד הדלפק, מה שנקרא - גזוז חופשי על הבר, עם כל מיני תרכיזים בטעם של מיץ יומולדת עם בועות. חברים, כל הארוחה הזאת עלתה לי רק 43 שקלים.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו זו הבמיה, אז החלטתי שאני בטוח הולך על במיה. לבמיה יש אמנם טעם נרכש, אבל היא ירוקה ובריאה והיא תוספת נהדרת לכל מנה, אפילו כמנה טבעונית בפני עצמה. אי-אפשר לשכנע אנשים שלא אוהבים במיה להתחיל לאכול ממנה, בעיקר כי על פניו המראה שלה לא כל כך מפתה משום שהיא נראית כמו טילים קטנים עם הפסים הבולטים האלה מכל כיוון. אבל לפעמים חייבים לאכול בריא אז המשכתי עם ההזמנה שלי.
אחרי שביקשתי לשים לי הרבה במיה בתוך החמגשית, אפילו יותר מדי - כדי להשלים מחסור של תקופה ארוכה, הוספתי ליד גם אורז לבן עם אפונה, עוד תוספת שלא יצא לי לראות הרבה מאוד זמן. ביקשתי גם מג'דרה צהובה עם מעט מדי עדשים, שגם היא משתלבת מעולה בתוך המנה וכל זה עוד לפני שהגענו למנה העיקרית.
את המנה העיקרית ביקשתי לפצל לשתי מנות שונות בשביל שאני אוכל לטעום שני מאכלים שונים. ביקשתי קובה סלק שתמיד באה לי טוב וקיבלתי שתי חתיכות גדולות. יש מקומות שבהם אני מגיע לקחת מנה עסקית, ואז מישהו בדלפק ממלא הוראות ישירות מרואה החשבון שלו ומסרב לפצל, וככה עוצר את הרעב שלי עם מנה עיקרית אחת בלבד. אבל פה הסכימו.
בדרך כלל מאחוריי בתור נאספים אנשים רעבים שנכנסים לאותה המלכודת ומחכים רק לי - אני לא מצליח להחליט מה לקחת כי בא לי לטעום מכל המנות שבדלפק. וכן, זה לוקח זמן.
אבל כאן בסירים זה לא ככה - עמנואל, הבעלים החדשים של המסעדה, השאיר את הקונספט שהיה שם כבר שנים, שלפיו תצאו שבעים ומרוצים וגם תחזרו בהמשך. וכך, במקום הריק שנשאר בחמגשית הוא הוסיף לי גם קציצות בשר בקר, יותר מאחת, וכל זה עוד לפני שפניתי לפינת הסלטים כדי להעמיס קופסאות קטנות עם סלט.
אם המרק מרגיש לכם נוזלי מדי, אפשר לאכול איתו פרוסת לחם. אני רוצה להזכיר לכם שזה מקום שנמצא בתל אביב היקרה ומצליח לשמור על מחירים שפויים. ולכל אלו שמנסים לשכנע אותי לכתוב על מיקס בפיתה ב-44 שקלים, אני מציע לכם ללכת לאכול בסירים את המנה העסקית הכי טובה בארץ ב-43 שקלים בלבד.
