מהקומה ה-14 שבה ממוקמת מסעדת מארי (Maree) החדשה של השף אביב משה אפשר לראות את חוף הים המהמם של נתניה. על כך אין שום ויכוח. רצועת הים המקומית היא קונצנזוס. חלקת אלוהים הקטנה. זה הבונוס. הנוף בלתי מופרע. אתה יוצא החוצה למרפסת לסיגריה ומשקיף על הגלים, מצד ימין אורות העיר מנצנצים, מצד שמאל נשקף האופק האינסופי. אידיליה? כן ולא. המראה הנשקף הוא יפהפה, אבל מאחורינו נמצאת המסעדה עצמה. ושלא כמו הטבע, היא לא מעשה ידיו של אלוהים שבשמיים. כאן בני האדם היו חייבים להתערב עם השטויות שלהם. והתוצאה? הרבה פחות מרשימה. לא שזה כוחות, להתחרות ככה בפסטורליה של הים הנתנייתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
פסענו החוצה מהמעלית אל הגג של מלון ורט, ואת פנינו קיבלה מוזיקת האוס בפול ווליום. קוראים לזה "סקיי לאונג׳" או "רופטופ" או וואטאבר. החלל ענקי. הקירות מחופים בחיקויי עץ. זה נראה כמו טיקי-בר שהזמינו מעלי אקספרס. עוד לא הספקנו להתיישב וכבר ניגש אלינו המלצר. "חברים, אנחנו נהנים?", הוא שואל עוד לפני שקיבלנו את המנה הראשונה. עוד לפני שהניחו סכו"ם על השולחן. עוד לפני שהספקנו לנשום.
4 צפייה בגלריה
עוד לא הספקנו להתיישב והמלצר שאל: ''חברים, אנחנו נהנים?''. מסעדת מארי
(צילום: אמיר מנחם)
נו, אז נהנים או לא? לא, לא ממש. אביב משה הוא שף שהולך בכל הכוח. כך היה במסעדת מסה התל אביבית שהנהיג במשך שנים, וככה זה במארי הנוכחית. הצלחות מחורבשות בקטע אחר. עוד ועוד אלמנטים, עוד ועוד מרכיבים, עוד ועוד טעמים ים-תיכוניים, ביתיים, שכאילו עברו עיבוד והתאמה לבישול העילי אבל לא באמת. וינגרט מטבוחה זו עדיין מטבוחה.
שתבינו, המנה שזוכה כאן לשם "קלאסי" היא כבד אווז שמוגש עם פאי לימון. אני חוזר, כבד אווז עם פאי לימון. בוודאי שלא הזמנו אותה. אם כבד אווז ופאי לימון הם חלק מהקלאסיקה הקולינרית, אז באמת שבעל הבית השתגע. או שזה ככה רק בנתניה?
התפריט, כאמור, מגובב ומוגזם ומופרז ומפוזר ומופרך ומקושקש ועוד אלף מילים נרדפות בסגנון. זה מתחיל עם סשימי מוסר שמגיע עם, קחו נשימה ארוכה, פרוסות סלק ומלפפון, חתיכות מבושלות של חציל (שמשום מה זכו אף הן לכינוי סשימי), וינגרט מטבוחה (שהיא בעצם מטבוחה שנטחנה לקרם), בצל כבוש ו״טוויל אלמוגים״, סוג של קרקרים אפויים שעוצבו לצורה של אלמוגי ים ופוזרו עליהם גרגירי כוסברה. ואם זה לא מספיק – באמת די! – הרי שסחטו עוד קצת מיץ לימון עד שהדג הנא התבשל וצבעו הפך אטום וחיוור. בעגה הצבאית קוראים לזה וידוא הריגה.
טטאקי סינטה היא עוד מנה שסובלת מעודף של, ובכן, הכול. יש כאן רוטב פונזו יפני (סויה והדרים), קרם סאטה בוטנים אינדונזי (כאילו שמרחו חמאת בוטנים סקיפי על כל הצלחת), פטריות שימג'י כבושות, פרוסות שום (שטוגן יתר על המידה והפך מריר) וטבעות של פלפלים אדומים חריפים בטירוף עד שהלשון כואבת. איזה סיכוי יש לפרוסות הבשר הצרוב מול מתקפת הטעמים האגרסיבית הזאת? שום סיכוי שבעולם.
אם נמשיך במטאפורות המיליטריסטיות, הרי שאביב משה הוא רמטכ"ל הטעם המתוק, מפקד סיירת צנחנים של הסוכר, המג"ד של הגלוקוז. כל המנות, ללא יוצא מן הכלל, הן מתוקות עד כדי כך שהן כמעט לא אכילות. מנה של טורטליני בשר הגיעה לשולחן פושרת לגמרי, כאילו שהוציאו אותה מהמקרר ולא הספיקו לחמם מחדש במיקרו או במחבת. הכיסונים העבים מדי, עם המילוי הבשרי הכמעט בלתי מורגש, נחים בתור שלולית של קרם יוגורט, וינגרט חלפיניו, קוביות בצל סגול חי שבכלל הגיעו לכאן מסיפור אחר ("מעשה בסלט ערבי") ולמעלה – "טוויל חומוס", הצהירה המלצרית, והתכוונה לעוגייה דקה ומתקתקה. תשאלו, ובצדק, מה לכיסוני בשר ולעוגיות? חבר׳ה, בבקשה לא לשאול יותר מדי שאלות קשות.
ודאי לא תופתעו לקרוא שגם העיקריות ממשיכות את הקו המתוֹקי של המנות הראשונות. במסעדה כמו מארי מכורים לסמלי סטטוס מיושנים כמו כבד אווז, אז כמובן שהזמנו פילה בקר, כי בנתניה התנהג כנתנייתי. הפילה מגיע פרוס לשתי פרוסות בינוניות, עשוי מדיום וול (ביקשנו מדיום), עם קרם שורשים, בצל ממולא בבורגול שהתפרק בעת המילוי, וקערית עם רוטב בלסמי דביק שבתוכו משכשכות חתיכות של ערמונים בוואקום. אתה לוקח מהרוטב, שופך אותו על הסטייק, ומדמיין תפוח אדום מסוכר על מקל כמו באייטיז. רק שהשנה היא 2022, וסטייקים לא אמורים להזכיר סוכריות על מקל.
פילה מוסר מגיע עם טורטליני "פריקסה", כלומר כיסונים ממולאים במחית תפוחי אדמה, עם קרם השורשים מהמנה של הפילה, המטבוחה מהמנה של הסשימי (טוב שממחזרים), "קימצ׳י ים-תיכוני" (חמוצים מהשוק), זיתי קלמטה ולא פחות משתים-עשרה שיני שום אפויות (ספרתי בעצמי). ייאמר לזכותו של הדג שהוא עסיסי, וכל הבלגן שמסביב משתדל שלא להפריע לו. משתדל. לא אמרתי שמצליח.
4 צפייה בגלריה
במסעדה כמו מארי מכורים לסמלי סטטוס מיושנים כמו כבד אווז, אז כמובן שהזמנו פילה בקר
(צילום: אמיר מנחם)
אין לי מושג למה אבל הזמנו מנה אחרונה, על אף שכל המנות הקודמות נחשבות לקינוח על פי הפרוטוקולים באמנת ז'נבה למניעת הפצה לא חוקית של סוכר. "בננה פופ" היא שילוב בלתי אפשרי של קרם "בורלה" (הטעות במקור), בננות מקורמלות, שטרויזל, פופקורן מקורמל, רוטב קרמל מלוח וסורבה קוקוס. זו מנה שצריך לצרוך עם מזרק אינסולין, ולא צריך לומר יותר מזה.
בסוף הארוחה ניגש אלינו המלצר ושאל "חברים, איך היה לנו?" (אתה לא באמת רוצה לדעת). זה היה אחרי שמלצרית נוספת שאלה ״למי הצלעות?״ (לא לנו), ומלצר נוסף תהה ״לא הביאו לכם כפיות?״ (מה פתאום). במארי יש המון מלצרים אבל מעט מאוד סדר, כפי שניתן להבחין, ובוכטות של סוכר שמפוזר על המנות כמו אבקת פיות או שלג דאשתקד. הקוסם הראשי הוא אביב משה, שאני מוכן להישבע שפעם היה סוג של שף רלוונטי בתל אביב הסוערת של שנות האלפיים ועכשיו, מה נסגר איתו?
על קצה המזלג: במסעדת מארי הנתנייתית, השף אביב משה מגיש אוכל כל כך מבולגן וכל כך מתוק, שתצטרכו לקחת איתכם מזרק אינסולין כדי לשרוד את הארוחה
Maree, מלון Vert Lagoon, קהילת צפת 3, נתניה
