״חלוּציוּת״ היא אחד המושגים המכוננים בתולדות הציונות ומדינת ישראל. ייבוש ביצות, התיישבות חקלאית, חומה ומגדל וכל מה שלימדו אותנו בבית ספר. אני תכף מתחיל לרקוד הורה. אבל יש עוד דרך להיות חלוץ בימינו. למשל, לפתוח מסעדה קטנה בנהריה. כן, נהריה. העיר שפעם היתה בירת הייקים הישראלית, עם מסעדת פינגווין המפורסמת שצפתה על נחל הגעתון (ונסגרה) ושלאף-שטונדה בין שתיים לארבע בצהריים. בימינו לא נשאר הרבה מזה. הגעתון יבש וסביבו יש עסקים גנריים – רשתות בתי קפה, שווארמיות, סנדוויץ׳ בר ומוקפץ תאילנדי. חייבים מוקפץ תאילנדי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
ופתאום, באחד הרחובות הקטנים, מסעדה חדשה. מֵזֶה (Meze) שמה. מול מיני-קניון מנומנם שראה ימים טובים יותר התמקמה לה המסעדונת החלוצית הזאת. לפי האינטרנט אני לומד שמדובר בצמד אחים טבחים, עדי ועופרי שוורץ, שבישלו בתל אביב ובצפון והחליטו לחזור הביתה, לעיר הולדתם. יש יותר רומנטי מזה? אין. השניים נטלו סיכון מחושב. מצד אחד הם נכנסים לתוך ואקום כמעט מוחלט. לא נעים לומר, שממה. מצד שני, תרבות האוכל הישראלית מתפתחת ומתקדמת ויש הרבה יותר מודעוּת, כן, גם בזכות תוכניות הריאליטי בישול. מֵזֶה לא נוחתת על נהריה מהירח.
בשעות הערב המסעדה כמעט ומלאה. המלצרית בעלת הלוק ההיפסטרי עם המשקפיים הגדולים נלהבת מאין כמותה. היא מסבירה על כל מנה ומנה באופן פרטני ודידקטי – ״לאכול עם הכף״, ״לקחת ביס גדול״, ״למרוח על הלחם״, ״לירוק את הגלעינים של הזיתים לקערה״. תודה על ההוראות. התפריט מושפע באופן מובהק ממפעלותיו של אייל שני ובשורת ״המטבח המקומי״ של חיים כהן ויורשיו. מנות לא מצועצעות, בלי יותר מדי חומרי גלם, בישול חד וחלק. מֵזֶה לא מתפתה לעשות רעש. זה ייאמר לזכותה בריבוע. הטבחים לא צועקים ולא עושים קוּלוּלוּ, המוזיקה לא מושמעת בפול ווליום, למנות אין שמות סחבקיים כמו ״קבב של סבתא רותי״ או ״סביצ׳ה צרחות״ ו״חלוּמי חלומות״. הכול מאוד נעים, קונקרטי וקורקטי. זה מראה על ביטחון עצמי גבוה. מֵזֶה לא מחזרת בכוח אחרי לקוחות פוטנציאליים. מי שיגיע יגיע.
שם המסעדה מעיד על הז׳אנר – מטבח בהשפעה יוונית, כולל שימוש בדגה טרייה מהים שליד. לקחנו סביצ'ה פרידה שנקצצה לקוביות עם בצל סגול, צ'ילי, שקדים ירוקים ויוגורט. הדג יוצא מן הכלל טוב, השקדים נמצאים בשיא עונתם ואפשר להרגיע קצת עם היוגורט. לא צריך לשפוך יוגורט בכל פינה. המנה היתה עובדת טוב מאוד גם בלעדיו.
המנה הבאה הוגשה לצד לחם שטוח שעבר צריבה בגריל: שרימפס ובמיה בפלאנצ'ה. המלצרית נעלבה כששאלנו אם השרימפס טריים, והוסיפה שהבמיה היא קטנה וצעירה ולא "מעפנה עם נזלת". איזו מודעות מרשימה לחומרי גלם ולתופעות הלוואי שלהם! כל הכבוד. זו מנה כל כך פשוטה וכל כך טובה. צריבה מהירה על המשטח עם עגבניות, בזיליקום ובצל. מעט קרם פרש כדי לעדן את הטעמים, וזהו. אפילו לא צריך יוגורט.
זרוע תמנון היא מנה שמדגימה יכולת טיפולית ומקצועיוּת. התמנון בושל והתרכך כראוי והיה נגיס ועשיר בטעמים. הוא הוגש על סקורדליה, אותו ממרח מסורתי של שום, שקדים ותפוחי אדמה. אלא שכאן היו בעיקר תפוחי אדמה. לא היה כמעט זכר לשום. האם יכולה להיות סקורדליה בלי שום? האם אלוהים יכול לברוא סלע שהוא לא יכול להרים? בקיצור, זה היה יותר פירה מסקורדליה.
המשכנו למנות עיקריות: שפטאייה היא מעין נקניקייה שמוצאה בקפריסין. היא עשויה מבשר טלה מכוסה בממברנת מעי של חזיר (מה שנקרא בערבית "מנדיל"). במֵזֶה הפכו את הנקניקייה לקבב טלה עשיר בעשבי תיבול, משופד על שני שיפודי ברזל, עשוי באופן מושלם, נוטף מיצים, ריחות חזקים של טלה ועשב, עם ירקות בגריל ויוגורט, כן, אבל הפעם נוכחותו נדרשת. ככה זה בחיים: לפעמים אתה מיותר. לפעמים אי אפשר בלעדיך.
סטייק סינטה מגיע פרוס, במשקל 350 גרם ובמחיר שבערוץ הקניות היו אומרים שהוא ״שובר שוק״. או: בעל הבית השתגע. הסטייק מוגש כשהוא טובל בציר בשר, עם תפוחי אדמה מעוכים וצלויים וסלסה ירוקה. בסך הכל 156 שקלים לסטייק סביר לגמרי. לא נטול גידים, מעט עשוי מדי, אבל יחסית למחירו מדובר במציאה לא נורמלית.
לקינוח הזמנו בסבוסה חביבה עם שמנת רכה מחוזקת בפלפל שחור, שמייצר הסחת דעת מהמתיקוּת. זו תוספת מקסימה, חכמה, למה שהיא בסך הכול בסבוסה, כן? אבל מֵזֶה מצליחה לעשות את המיטב עם דברים שהם בסיסיים מאוד, ובעצם ממש לא. כי חומרי גלם טריים, גישה ישירה ולא מתחנפת, בישול שמתחמק מטרנדים או טריקים, אלה נהיו נדירים במחוזותינו. כמה זה נחמד לנסוע עד נהריה – ברכבת – כדי לגלות עוד נציגה מוצלחת למטבח המקומי.
על קצה המזלג: מזה היא מסעדה חלוצית שנפתחה בנהריה והיא עושה הכול נכון: בישול שקט, חומרי גלם טריים, מנות פשוטות וטובות בהשראה יוונית. רק תעשו טובה, חלאס עם היוגורט.
מזה, שמעון רייך 24, נהריה
