המונה טועם מצא פריקסה בעפולה
(צילום: משה מזרחי)
לפני כמה שבועות קיבלתי הזמנה לאירוע משפחתי בעפולה. נוהל ההגעה לאירועים פועל אצלי לפי זיכרונות הילדות שלי: אם אותו חוגג היה טוב איתי פעם, אז ההתייצבות מבחינתי חובה, לא משנה כמה פקקים יהיו לי בדרך - אני נהג מונית, פקקים זה לא משהו שמזיז לי.
כשאני נוסע לאירוע משפחתי - חתונה, בר מצווה וכו', אני מתחיל את היום בלי לאכול. אני הרי יודע שיהיה שם בופה פתוח, אז אני מפספס ארוחה בסבבה, כי אני מבין שעדיף שלא אגיע שבע מדי, אבל אז לקראת שעות הערב הרעב כבר מדגדג גם ככה.
לכן, בדרך לעפולה כבר ידעתי מראש שאגיע לעיר קצת לפני האירוע לסריקה קלילה, אולי במקרה אצליח למצוא משהו חדש שם. הגעתי ונסעתי ישר לכיוון השוק. הבנתי שלאחרונה השוק נהיה שם דבר: יש שם כמה פאבים עם חבר'ה יושבים על כיסאות גבוהים עם כוס בירה ושותים להנאתם.
זאת הייתה שעה לפני שירד הלילה, ונראה היה שכל המקומות נמצאים בשלב שינוי ייעוד, כאילו העסקים המסורתיים של השוק התחלפו בעסקי בילויים.
בתוך השוק של עפולה יש דוכן עם לחמניות מתוקות. ואני באמת בא בטוב, אז אם ניגש בן אדם מנומס ושואל שאלות, אז תתנהגו יפה ותענו בנימוס. חבל לי בשבילכם, כי פיספסתם ביקור שלי. הכל בחיים יכול ליפול על יחס. המחיר היה בתחום התמחור שלי, ואני באמת באתי בשביל להרים להם, אבל נראה היה לי שהפרעתי להם בדוכן, אז המשכתי הלאה.
אם לא הייתי רואה את השלט הקטן בפינה של האי תנועה ליד החנייה, לא הייתי אוכל כל כך טוב. זה היה עוד אחד המקרים שהגעתי בטעות למקום, כי כזכור, בכלל הייתי בדרך לאירוע משפחתי.
מטבח תוניסאי בין האצבעות
אנחנו בעפולה, כולם מכירים את כולם כאן. אני לא בן המקום, והגעתי לשם כשאני לבוש לאירוע, כולל נעליים בקיץ, שזה כבר יוצא דופן מבחינתי. ככה נכנסתי למקום החדש של יוני וסיון. יוני בדיוק הגיש פריקסה ללקוח, ופנה אלי ואמר: "איך נפלת עלינו ככה, מאיפה באת עכשיו?" הוא שאל בקטע מצחיק. אני חולה על השיחות האלה.
לפריקסה אמיתי יש צורה אובאלית קלאסית, כמו אליפסה מושלמת, לא יותר ולא פחות. הגודל לא קובע כאן בכלל, אלא מה רמת הטיגון של הלחם, מידת הפריכות של הפריקסה וכמות בועות האוויר בתוך הפריקסה
יוני שאל אם אני מאחד הקיבוצים בסביבה, ואני יודע שאני נראה קצת קיבוצניק, הייתי בנח"ל, וזה משפיע על הלוק. "אתה מחצור?", הוא שאל. "לא, אני מתל אביב", עניתי. הוא המשיך ושאל מה אני עושה באזור, וסיפרתי שאני בדרך לאירוע משפחתי ואני לא רוצה להגיע לשם רעב מידי. גם כן תירוץ.
בחזית העסק של יוני פתחה אשתו סיון את מה שהיא רצתה לפתוח כבר הרבה זמן. איזה מזל שהגיעה הקורונה ואנשים לא הוציאו שקל מיותר על מה שלא צריך. יוני עשה מה שאמרו לו ולקח את העסק שלו כמה מטרים אחורה בתוך החנות, והשאיר את השלט הענקי מעל השלט הקטן של המקום של אשתו, ושניהם פתחו יחד את הפריקסה של תתה ז'ולי.
תתה ז'ולי, כבודה במקומה. סיון גדלה על ברכיה ואכלה ממעשה ידיה, והמטבח התוניסאי זורם אצלה בין האצבעות. יומיים לפני הפתיחה של המקום עדיין לא היה להם שם קליט ואמין. מצא חן בעיניי איך בסוף סיון הלכה עם הרגש שהשתלב עם טעם הזיכרון שלה והחליטה לקרוא למקום על שם סבתה.
דבר ראשון שמצא חן בעיניי כשנכנסתי לפריקסה של תתה ז'ולי היה העובדה שהפריקסה לא היה גדול מדי. יש מקומות שמכינים בהם פריקסה ארוך מידי שנראה כמו בגט מטוגן, ויש מקומות שמכינים בהם את הפריקסה כמו לחמנייה של שבועות, עם קרניים בצדדים.
לפריקסה אמיתי יש צורה אובאלית קלאסית, כמו אליפסה מושלמת, לא יותר ולא פחות. הגודל לא קובע כאן בכלל, אלא מה רמת הטיגון של הלחם, מידת הפריכות של הפריקסה וכמות בועות האוויר בתוך הפריקסה.
בפריקסה אתה משלם על מה שאתה לא מקבל ולא על מה שאתה מקבל. הפריקסה צריך לצוף על השמן, והוא לא צריך לשחות בתוך השמן וגם לא להישאר שמנוני. ככה בדיוק סיון עושה, והיא מחזיקה באותה מורשת מהבית. זה גם הפריקסה הכי קרוב לפריקסה של אימא שלי.
לחם עם עוד פחמימה
אחר כך סיון הגיעה למקום, הזיזה את יוני מהדלפק, חייכה אליי, ואני ישר אמרתי לה - לא חומוס ולא סלט, אני רוצה בדיוק כמו בבית של אימא, משם התרגלתי לאכול את הפריקסה שלי קצת יבש.
סיון התחילה לרוץ על הפס: סלט טירשי כתום מדי; אריסה לא חריפה מדי, שאותה מרחה לכל האורך (את זה אתם אולי לא רואים, אבל טועמים בהמשך); קצת זיתים שחורים; חתיכות קטנות של מלפפונים חמוצים כמו שצריך; קצת יותר מידי טונה; ביצה עם טעם של חלמון שאי אפשר לפספס; חתיכות קטנות של פלפל ירוק חריף - שאלוהים המציא אותו שיהיה יותר חריף בקיץ כי קצת קשה לנו עם התיאבון - אז הוא שרף בדיוק במידה הנכונה; תפוח אדמה - כי אנחנו תוניסאים ואין דבר כזה לאכול לחם, אפילו מטוגן, בלי עוד פחמימה בצד בשביל הטעם. אני אף פעם לא אצליח לעשות דיאטה, ואני הראשון שיודע את זה.
המנה של תתה ז'ולי, כאן בשוק עפולה, היא לא גדולה מידי ולא כבדה מדי, והיא מפנקת מאוד, כי ככה צריך להרגיש בכל פעם שאוכלים פריקסה. המנה לא יכולה להשפיע על המשך היום שלכם, וצריך גם שהיא תיתן לכם יותר מתירוץ אחד לחזור.
אחר כך המשכתי לאירוע המשפחתי ואכלתי שוב. ברור שאכלתי.
