בבר האוכל רוּדי – כן, עוד בר אוכל חדש – מגישים לב של עגל והמלצרית מביטה בך בעיניים של עגל. איזה סוג דג בקבב דג? היא לא יודעת. במה ממולא הסיגר? לא יודעת. למה בריזוטו אין שרימפס כמו שכתוב? לא יודעת. היא מעיפה מבט תוהה לכיוונו של מנהל המשמרת. הוא חש ללחוש לה באוזן, כמו חבר טלפוני ב"מי רוצה להיות מיליונר". רודי נמצא על הגג של מלון הבוטיק מאייר האוס ברחוב דיזנגוף. מקום שרואים שהשקיעו בו לא מעט כסף. וכרגיל, השירות הוא הרבה פחות בוטיקי מכל שאר מרכיבי הפאזל. מלצרוּת הוא מקצוע שנמצא בהידרדרות מתמדת. כן, אפילו יותר מלהיות חבר כנסת. עד כדי כך.
עוד ביצים עלומות:
הסיגר, אגב, היה ממולא באותו לב של עגל שנקצץ לקוביות. בשנים האחרונות אין כמעט מקום שלא מגיש את מה שנקרא "סיגרים מרוקאיים". פעם זו הייתה מנת צד באירועים ובחתונות, עכשיו זה להיט קולינרי ראשון במעלה. כמו התיקון שעובר עכשיו דוד לוי, גם הסיגר זוכה לכבוד שמגיע לו. עזבו את זה שרוב המקומות מגישים סיגרים שמנוניים, סמרטוטיים, ממולאים ברישול. ברודי מדובר כרגיל במנה לא מקורית, אבל עשויה היטב. הסיגר מטוגן היטב ונטבל בטחינה ובעגבניות מרוסקות. פשוט ואפקטיבי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אל תצפו כאן לאיזו בשורה יוצאת דופן. כמו ברי אוכל אחרים, רודי הוא מקום בילוי סוער שיש לו גם מטבח. אני עוד זוכר תקופות שאנשים היו יוצאים לבלות ולא היו מאביסים את עצמם במנות ראשונות, מנות עיקריות וקינוח. מקסימום היית מנשנש כמה זיתים ודופק שווארמה ברחוב לפני שהלכת לישון. הזמנים השתנו. ברי אוכל זה הדיסקו החדש.
עוד קודם לכן הזמנו מה שבתפריט נקרא "סלסילת לחמים", ובפועל היו שלוש-ארבע פרוסות קטנות של לחם סביר. עוד ייכתבו תזות אקדמיות על איך שמוצר צריכה בסיסי הפך לעוגן רווח עבור מסעדות וברי אוכל. לצידו לקחנו נתח קצבים קטנטן, בערך שמונים גרם, כך אמר ההוא שלחש למלצרית, פרוס לפרוסות, עשוי מדיום, עז טעם, ממש סטייק מצוין בהפתעה גמורה.
המשכנו לסשימי אינטיאס עם אבוקדו, פיסטוקים, שמן אגוזים, עשבי תיבול ויוגורט-לבּנה. שימו לב – היוגורט לא מספיק חמוץ אז הוסיפו לו גם לבנה. והנה כלל אצבע: אם רשימת המרכיבים שנוספת לדג הנא ארוכה יותר משתיים-שלוש מילים, סימן שיש בעיה קונספטואלית. אינטיאס הוא דג ים טוב, למה לנסות להסוות את טעמו בכל מיני טעמים אחרים? תנו לו לישון בשקט עם הדגים, כמו שאמרו ב"סנדק".
מנה של שרימפס "אדום", כלומר "גמברי אדום", אחד משוכני הים התיכון המשובחים שיש לנו, התגלתה בתור שרימפס איכותי אך קפוא משקית פלסטיק. אמת בפרסום? לא אצל רודי. כמו גם במנה של פילה לברק וריזוטו סרטנים כחולים וגרגירי תירס. בתפריט כתוב שיהיו גם שרימפס, קיבלנו במקום מולים. סרטנים כחולים? אולי פירורים מיקרוסקופיים. אבל שתי המנות היו לא רעות בכלל. השרימפס הקפואים והמופשרים במנה הראשונה הגיעו ברוטב של עגבניות שרי צלויות, יין לבן ותרד טורקי. פילה הלברק במנה השנייה היה עסיסי, הריזוטו אל דנטה כמו בספרים. אחד הצדדים החיוביים של קדחת ברי האוכל היא שברבים מהם הגיעו לסטנדרט יחסית מספק של בישול והתקנת מנות. זה לא אירוע מאולתר. יש כבר מומחיות כלשהי. לא הצטיינות - לשם הדרך עדיין ארוכה.
כדי להיזכר בימינו כבליינים שחוזרים בארבע בבוקר הביתה, לקחנו שווארמה סתמית שמוצגת בתפריט כ"טלה שש שעות, ציזיקי, בצל סומק, טחינה-עמבה ולאפה ביתית". עכשיו תחשבו על מנה די מיניאטורית בכמעט שמונים שקלים. מעצבן? בוודאי. מיותר? או-הו. זה שוב חלק מתרבות המִקסום שהשתלטה על כל חלקה טובה בענף המסעדות. לוקחים מנות רחוב, משנים את השם, מנסחים מחדש את הכוונה, מגישים בצלחת, דופקים מחיר מפוצץ וחושבים שלא נשים לב. אז זהו, ששמנו לב. סתם שווארמה היא סתם שווארמה, גם אם זה טלה שנצלה בתנור שש שעות. הוא יכול היה להיצלות גם 24 שעות. זה לא היה הופך אותו למנה שראויה לסופרלטיבים יוצאי דופן.
קינחנו בפנקוטה מצוינת שעברה אזרוח מאיטליה ליוון. את השמנת המתוקה החליף היוגורט. עם פירות יער ושערות קדאיף (גם לכאן הסתננתן?), זה קינוח סביר בהחלט שחתם ארוחה סבירה בהחלט. וגם אם המלצרית עדיין תוהה במה ממולא הסיגר, אפשר לומר שעוד בר אוכל נפתח בתל אביב, וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכר.
על קצה המזלג: רודי הוא בר אוכל חדש, ואל תצפו ממנו לבשורה יוצאת דופן. מגישים בו את אותן מנות שמגישים בכל בר אוכל אחר, אבל זה לא בהכרח דבר רע. אכלנו שם ארוחה לא רעה. וגם זה משהו לציין לטובה.
רודי, דיזנגוף 98, תל אביב
