זו הייתה אמורה להיות ביקורת מהללת, נרגשת, מלאת סופרלטיבים נלהבים. חזרנו לאנימאר אחרי משהו כמו חמש שנים שבהן לא ביקרנו בה, וגילינו מסעדה שראויה לכל מחמאה. מקורית, מרתקת, מענגת, מלאת ביטחון עצמי. הכול נכון בריבוע. אלא שהמציאות הישראלית מזמנת לאחרונה הפתעות מאוד לא נעימות. חזרנו הביתה, נכנסנו לאינטרנט וקראנו, לתדהמתנו, שאנשי אנימאר בדיוק הודיעו שהיא נסגרת בסוף החודש. הלסת נשמטה. זה כמו להתאהב במישהי ולגלות שהיא נוסעת ללמוד באוניברסיטת קולומביה ויותר לא תיפגשו אף פעם. וכך, הביקורת הופכת להספד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
המצב הוא כזה: אם אנימאר לא הצליחה להחזיק מעמד, אלה חדשות גרועות מאוד. זו מסעדה חזקה עם גב כלכלי וקהל נאמן. אז מה יעשו המסעדות החלשות? בערב שבו נכחנו, המקום היה מלא כמעט לחלוטין. השמש בדיוק שקעה על חוף פרישמן. הייתה תחושה, מתברר שכוזבת, שאנימאר היא לא סתם עוד מסעדה ישראלית ממוצעת עם שעון שמתקתק עד הסגירה הבלתי נמנעת, אלא מקום שיש לו סיכוי לשרוד לאורך זמן, אולי אפילו להפוך ל״מוסד״ חשוב שיצליח סוף-סוף להיות יורש ראוי לרפאל המיתולוגית שפעלה באותו חלל. אבל כנראה שהיינו יותר מדי אופטימיים. בתחום הזה של האוכל, בתקופה הזו של החיים, צריך להתרגל לאכזבות קשות.
ובכל זאת, אכלנו שם ארוחה פשוט אדירה. אני מודה שבביקורים קודמים קצת פחות התרשמתי. אנימאר נראתה לי כמו מסעדה טובה מאוד, הגונה, אבל לא משהו מיוחד. ומתברר שהשנים עשו איתה חסד גדול. יכול להיות שאנימאר זוהרת על הרקע הצחיח של המסעדנות הישראלית, הגנרית, זו שמשכפלת את עצמה לדעת, ויכול להיות שהלל תווקולי, השף, פשוט הצליח לזקק את האמירות הקולינריות שלו בצורה יוצאת מן הכלל, והפך בהדרגה את המסעדה ליהלום מנצנץ. אני בוחר באפשרות השנייה.
מה שהתבררה כארוחה האחרונה שלנו במקום החלה עם פוקאצ׳ה שמנמנה ורכה, שהגיעה עם סלסת עגבניות וזיתים באריסה. כבר אמרו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ואפילו פיצ׳פקעס כאלה מתגלים באריסה כטובים יותר, מוקפדים יותר, באיכות טובה יותר מאשר ברוב המקומות האחרים. איתם קיבלנו פול מצרי שמבושל קונפי עם מרמלדת לימון פרסי שחור וקינמון, וכדורי לבנה ממחלבת ג׳ת, עם עגבניות שרי מוחמצות בגרניום וזעתר. כל כך הרבה טעמים מתגלמים בסך הכול בשתי צלוחיות קטנטנות.
המשכנו לצ׳י קופטה, מנה טורקית קלאסית ובה קציצות בורגול מתובלות בחוזקה עד שהן מסמיקות. באנימאר עוטפים צמד קציצות מכל הכיוונים והצדדים: מלמטה עלה חסה טרי, ומלמעלה – נתח נא של המאצ׳י, סלסה של פלפל שיפקה והבאנרו, עלים ירוקים וגירוד של אבן יוגורט. הקונסטרוקציה המורכבת הזאת היא לא פחות ממופע זיקוקים שמשלב טריוּת משובבת נפש עם יד מתבלת נדיבה לאללה. באנימאר לא חוסכים בטעמים, ומצד שני – גם לא מגזימים עד כדי בחילה. תווקולי משול לפעלולן שצועד על חבל מתוח בין שני צידיו של לוע הר געש. והוא לא נופל. הוא מגיע לקצה השני וזוכה למחיאות כפיים סוערות.
כשמנה קונה אותך כבר מרגע שאתה מריח אותה, אתה יודע שמדובר בהצלחה מסחררת. כאלה הן המנות שקיבלנו באנימאר. המלצרית עוד לא הניחה את הצלחות על השולחן, וניחוחות מסעירים כבר הסתננו אל תוך הנחיריים. מה לעזאזל זה היה? ובכן, סיגר טלה מרגז, פורקטה טלה וקבב פרסי. הארומה האדירה של בשר הטלה בסיגר דקיק ומטוגן בשלמות שעוטף נקניקיית מרגז ונטבל באיולי עמבה; אותו טלה שנצלה כפורקטה איטלקית (במקור מבשר חזיר), רוויית תבלינים ומגולגלת בתוך לחם מחבת דקיק ורך, עם איולי זעתר, וינגרט קארי, סרירצ׳ה ביתית ועלים ירוקים. תחשבו על השווארמה הכי טובה שאכלתם, ותוסיפו לה עוד כמה רמות למעלה; גם קבב פרסי הוא הגדרה מחודשת של המילה "קבב". כשהוא עטוף בפיתה דקיקה, הוא נצלה על הגריל ואחר כך מוגש בתוך שלולית של חמאת פפריקות, סוג׳וק, יוגורט עזים, תבשיל סבזי, בצל וסומק. יש כאן מפגש מרהיב בין פרס לטורקיה, ובחזרה. זה אוכל רחוב שלבש חליפה יוקרתית ויצא לטייל בשדרות איסתיקלאל או לעשות סיבוב ליד מגדל אזאדי בטהרן. זה מטבח מהגרים יהודי שלקח איתו שק של תבלינים ועשה את כל הדרך לתל אביב. זה ידע קולינרי עצום שנצבר, עבר עדכון לזמננו ויצא החוצה כמו שמפניה שניתזת מתוך בקבוק, בפרץ של השראה ויופי.
המנה העיקרית הנוספת שלקחנו הייתה זנב לוקוס שנצלה עד שהבשר נפל מהעצם ונותר רך וענוג. בשר הלוקוס נטבל בתוך ציר הדג המעושן, וינגרט שרי, עלי תרד בר, שעועית בובעס ועלים ירוקים. המון עלים ירוקים יש באנימאר, וזו מנה שכולה טעם. כמה שכבות של טעם יש פה. והדג לא מחוויר ולא נעלם. הוא זורח ומרגיש בבית, כאילו שהרוטב הוא הים התיכון.
הקינוחים היו כל כך טובים שהתמרמרנו על כך שהקונדיטורית לא מקבלת קרדיט בתפריט. שאלנו לשמה. קוראים לה מאי ישר. תזכרו את השם. בקרוב היא תהיה מובטלת ותחפש עבודה. הטירמיסו רחוק מלהיות טירמיסו רגיל. קציפת זביון היא כל כך אוורירית שהיא מתפוגגת בפה כמו קסם. היא מכסה על גלידת אמרטי, ומתחתיה – עוגיות ביסקוטי טבולות באספרסו, עם קרמל קפה, טוויל שוקולד וקרמבל אמרטי-שוקולד 60%. טעמים שקדיים, מרירים ומתוקים, שילוב מושלם של טקסטורות. קינוח גאוני.
הקינוח השני היה פנקוטה יוגורט משמש, שחוגגת את הפרי הקיצי שהפך להיות כל כך יקר שילדים כבר לא משחקים בגוגואים. הפנקוטה החמצמצה מגיעה עם סורבה משמש, קולי וג׳לי פסיפלורה, פאף אורז מצופה שוקולד, קראמבל תבלינים ואבקת לימון שחור. שלוש מדרגות של חמיצות – משמש, פסיפלורה ולימון שחור – מרכיבות כאן עוד קינוח בוגר ומתוחכם.
יש לכם את כל חודש יולי כדי לאכול באנימאר. אני מפציר בכם לנצל את ההזדמנות. נכון שיש לנו צרות אחרות כרגע, אבל מדובר באבידה. כשמסעדה כזאת נעלמת מהנוף, עוד משהו בתרבות הישראלית נשבר, ולא יחזור להיות כמות שהוא.
על קצה המזלג: אכלנו באנימאר ארוחה אדירה, רוויית טעמים וארומות, טעימה להפליא, עם לוקוס וטלה וקינוחים מהממים. ואז גילינו שהמסעדה עומדת להיסגר בקרוב. רוצו לשם לפני שזה קורה.
אנימאר, מלון דן, הירקון 87, תל אביב
