אז מה עובר לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "ניילון"? חד-פעמי, מזיק לסביבה, מלאכותי, תוצר לוואי של תרבות הצריכה החזירית, לא ראוי למאכל אדם. אבל – וזה אבל חשוב – שינה את העולם מן הקצה אל הקצה. מה היו חיינו בלי הניילון? האנושות מכורה אליו, והוא גם מסמל את מפלתה. המצאה גאונית וטרגדיה ענקית. ראיתם פעם צב ים שנחנק למוות אחרי שבלע בטעות שקית ניילון שנסחפה לתוך האוקיינוס? אל תחפשו את הסרטון ביוטיוב. בעידן של משבר סביבתי וקריסת המערכות הביולוגיות, לניילון יש כל כך הרבה משמעויות שליליות, כל כך הרבה קונוטוציות מדכדכות. אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.
ביקורות נוספות:
ניילון היא גם מסעדה אסייתית בהוד השרון, מה שנקרא חדשה מהניילונים. למה לקרוא לה בשם כל כך שנוי במחלוקת? ובכן, המשמעות של nai lon בתאית היא "חם בפנים". אבל יכול להיות שמסעדת ניילון זכתה לשמה גם כיוון שפרנסיה מודעים לכך שממש כמו השקיות שמחלקים בסופר, גם היא חלק מפס ייצור. ניילון היא המצטרפת החדשה לקבוצת "קיסו" – אימפריה? – שמחזיקה במסעדות אסייתיות בקריית אונו, בנתניה, ברמת השרון ובתל אביב (קיסו, נישי, נוץ׳, פוּ וסאנג יאנג). בדומה לשקיות הניילון, גם על הקבוצה הספציפית הזאת אפשר לסמוך. אם נמשיך את המטאפורה, מדובר בשקית ניילון שלא נקרעת כל כך בקלות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הרעיון המשותף לכל מסעדות הקבוצה הוא די פשוט: אוכל פאן-אסייתי, נגיש, יחסית זול, ידידותי ללקוח, לא מתיימר להיות איכותי מי-יודע-מה. זהו ההיפך הגמור של המסעדות האסייתיות הטהרניות, שמתמחות במטבח מאוד מסוים ועושות את זה כמה שיותר קרוב למקור. בתל אביב, למסעדות של קבוצת "קיסו" אין איזשהו ערך משמעותי. עדיף לאכול בבית תאילנדי את הדבר האמיתי. מחוץ לתל אביב, לעומת זאת, יש יתרון כשאתה יורה לכל הכיוונים. בפריפריות, בפרברים, הדגש הוא יותר על משפחתיוּת מאשר על בילוי עם דגש קולינרי, וכאן אפשר לסמן בול פגיעה ולקבוע במידה רבה של ודאות: כמו שכו-לם משתמשים בשקיות ניילון, כך כו-לם נהנים במסעדות מהסוג הנ"ל.
בתחילת השבוע, מסעדת ניילון מפוצצת עד אפס מקום ואנשים מחכים בתור בחוץ. האוכלוסייה מגוונת כמו שלא תמצאו בשומקום אחר. ילדים והורים, טינאייג'רז, יהודים, ערבים, נשים וגברים בדייט, פרלמנטים של זקנים. התפריט ארוך כמו חוברת מבצעים של כרטיסי אשראי. מה יש שם? אולי עדיף לשאול מה אין שם. הצליחו לדחוס את כל אסיה לתוך נייר כרומו מהודר. סיני, קוריאני, תאילנדי, אינדונזי, הודי ואי אפשר בלי סושי. המילה פיוז'ן קטנה על מסעדת ניילון. מדובר בקיבוץ גלויות שבו לא בטוח שהגלויות רצו להתקבץ יחדיו. צריך לכתוב דוקטורט על המקום הזה: "ממרק ראמן ופאד תאי ועד באן קריספי צ'יקן: כיצד אסיה הגדולה כבשה את החך הישראלי וטבעה במיונז ספייסי".
המסע חובק העולם מתחיל בסשימי של ילוטייל שנחתך לפרוסות כמעט שקופות. הדג הנא טובל בתוך רוטב פונזו בניחוח בלתי נסבל של כמהין תעשייתי, פלפל חלפיניו ומיץ ליים, עם קרם אבוקדו ונבטים מעל. היה שם דג, עם כל הטעמים החזקים האלה? כנראה שהיה. או לפחות יש שמועה כזאת.
פיש טאקו הוא גרסת כלאיים משונה בין מקסיקו לאסיה, או מה שבניילון חושבים שהוא אסיה – מגיעות שתי טורטיות קנויות, ובתוכן שתי חתיכות מטוגנות של פילה דג "לבן", כפי שגרס המלצר, שהרי אין חשיבות לזהותו של הדג, זה באותה מידה יכול היה להיות לווייתן, עם סלסת עשבים "אסייתיים" (כוסברה היא אסייתית? לא ידעתי) ואותו קרם אבוקדו מהמנה הקודמת. להגיד לכם שזה לא אכיל? אכיל. מלהיב? לא הכי. בלענו? בלענו.
נאמס זו מנה מצוינת כדי להדגים עד כמה ניילון לא מבקשת להיות אפילו קרובה למטבחי המקור. היא קרובה כמו שהוד השרון קרובה לסייגון. נאמס הם מעין סיגרים מטוגנים עשויים מדפי אורז. הם אמורים להיות דקיקי גזרה, כמו עלי גפן ממולאים. בניילון מגישים אותם כתפלצות דמויות בוריטו, ממולאות בירקות שורש, באטריות זכוכית ובנתחי עוף, עטופים בעלה חסה ענקי בגודל ראש תינוק. זו מנה כל כך לא מעודנת, כל כך לא מדויקת, אבל מה? אתה מוצא את עצמך טובל את הבּוּנגילוֹת האלה ברוטב וינגרט ואפילו מלקק את האצבעות.
אוהבים עוף בניילון. כלומר במסעדת ניילון. עוף בניילון זה מגעיל. עוף הוא חומר גלם זול, ולכן בניילון מגישים בעיקר אותו ולא, חלילה, בקר שעלויותיו גבוהות. ביבימבאפ הוא תבשיל קוריאני חריף ומסורתי שמוגש עם בשר טחון, אורז, ביצה רכה ושפע תבלינים וירקות כמו גזר וזוקיני. בגרסה של ניילון הבשר הטחון התחלף בנתחי עוף, החריפוּת התמתנה ואל הירקות הצטרפה משפחת סנפרוסט – תירס ואפונה ואפילו בוטנים. מה קשורים בוטנים? מילא, אין צורך להיות קטנוני. לפעמים ההגדרות לא משנות. העיקר שהביצוע עובד. וכאן, בצורה משונה ועקומה, הוא עובד.
לקחנו סיכון והזמנו מתוך תפריט הסושי, תוך כדי ידיעה שזו לא אמורה להיות חוויית הסושי הגדולה של חיינו ואפילו לא עשר דרגות מתחת. אבל יחידה אחת של הנד רול – גלילת אורז עם צלופח, אבוקדו וטמאגו, עטופה באצת נורי – בישרה לנו שהשד לא נורא כל כך. בסך הכול רול סביר בהחלט. רק למה, למה, למה צריך מיונז ספייסי? טוב, זה כמו לשאול למה השמש שוקעת במערב. ככה.
המנה המוצלחת ביותר בארוחה הייתה זו שגם הייתה הכי קרובה למקור, אולי בגלל שהישראלים מכירים אוכל הודי, יודעים אותו והתנסו בו בטיוליהם במזרח – באטר צ'יקן. פשוט וקל. שישליק פרגית טובל בתוך חמאת עגבניות, גראם מסאלה ויוגורט, עם אורז ובאן מאודה בצד. הטעמים הם בול מה שנדרש, ואתה מזהה אותם מאלף ואחד מקומות אחרים. זו מנה שלא דורשת התחכמויות או אדפטציות, ובטח שלא הגזמות. היא טובה כמות שהיא.
בסקציית הקינוחים הדילמה הייתה אם לבחור קינוחים שיש בהם מיליון מרכיבים או מיליון ואחד. להזכירכם – מדובר במסעדה שילדים הם אורחיה המכובדים ואפילו מבוקשים. צריך לספק את התשוקות שלהם, ולכן כל קינוח כאן הוא מופרך מסוגו, כפי שאפשר מיד להבין מהתפריט המצוטט לעיל: "פיסטוק, לימון ויוזו" מורכב מ"קרם לימון, עוגת פיסטוק, גלידת עוגת גבינה וליים, פיסטוק קלוי, ג'לי יוזו ומרשמלו שרוף". קחו נשימה עמוקה ונמשיך לקינוח השני: "נשיקה מטוקיו" הוא קינוח שמורכב מ"טריו שוקולד סמיפרדו – לבן, דולצ'ה וג'נדויה, קרמבל אגוזי לוז, טוויל דולצ'ה, גנאש ג'נדויה, סורבה תות ותותים טריים". הבנתם עם מה יש לנו עסק? אכן מלכודת דבש.
ניילון זו לא מסעדה שמבקשת להצטיין, וזה גם לא המנדט שלה. לכאן באים כדי לאכול במחירים סבירים לגמרי מנות שהן לא הטופ של הטופ או הקאטינג אדג׳ של המסעדנות הישראלית. וזה אחלה וזה בסדר. לא ציפינו ליותר. ואפילו לא היינו צריכים לבקש שקית כדי לקחת שאריות הביתה.
על קצה המזלג: ניילון בהוד השרון היא מסעדה פאן-אסייתית שתספק את כל הצרכים הבסיסיים שלכם ולא פירור של אורז למעלה מזה. תביאו לכאן ת'ילדים, ת'הורים, ת'חברים, את מי שאתם רוצים.
ניילון, כיכר המושבה, סוקולוב 46, הוד השרון
