שנת 2008 הייתה אחת השנים הגרועות ביותר בתולדות הכלכלה העולמית. השנה של משבר הסאבפריים וקריסת הבנקים למשכנתאות וכדור השלג שהתגלגל בעקבות זאת. בישראל, עוד קודם לכן, היתה האינתיפאדה השנייה שבדיוק התחלנו להתאושש מהשלכותיה. זו גם הייתה התקופה שבה הגיעה לשיאה, במקביל פחות או יותר, פריחת הטאפאס-ברים בתל אביב וברחבי המדינה. העיקרון אז היה פשוט: לאנשים לא היה כסף, לחלקם גם לא היה מצב רוח, והפתרון הספרדי היה מושלם: מנות קטנות, מחירים נוחים, אווירה שמחה. כשהמצב בקאנטים, באמת שלא צריך יותר מזה.
ביקורות נוספות:
פאסט פורוורד ל-2023. המצב שוב בקאנטים. הכלכלה השתגעה, הכול נורא יקר, הרחובות בוערים והתחושה הכללית היא לא ממש נוחה, בלשון המעטה. אז מה עושים? מזעיקים את הספרדים. זה לא מקרה ששתי מסעדות טאפאס, או פינצ'וס או איך שלא תקראו לזה, נפתחו במקביל. שתיהן מדוברות, שתיהן פופולריות, שתיהן יושבות על אותה משבצת. הראשונה, ורמוטריה, משעתקת את חוויית האוכל הקטן במחיר גדול, גדול מדי. ואילו השניה, הלנה, היא כבר הרבה-הרבה יותר קרובה לרעיון המקורי. בקרוב בוודאי נשמע על טאפאס-ברים שייפתחו בראשון לציון, חולון, חיפה ואולי גם קריית שמונה. זו הדינמיקה הרגילה. כמו פטאטאס בראוואס שמתפשטים בשדה קוצים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
או.קיי, אז הלנה. מקום שיודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו, ויודע איך לעשות את זה. הם קוראים לזה "בר יין עם ניחוח ספרדי". סבבה, שיהיה. הוא מצוי בחזית של ביתן איל עופר, שבמשך שנים נודע בשם ביתן הלנה רובינשטיין. המיליארדר עופר תרם כסף והעניק את שמו. הבר הלנה עושה כאן צדק היסטורי, ומחזיר לפרונט את שמה של הנדבנית המקורית. המקום עצמו מתפרש מהפנים אל המדרכה הסמוכה. ישנה המולה נעימה, אבל לא רעש בלתי נסבל. זה זמזום שמזכיר את הטאפאס-ברים במדריד או בברצלונה, אבל כמובן בגרסה הרבה יותר מחושבת מראש ומושקעת, אך לא מעוצבת מדי. המלצריות הצעירות חמושות באייפדים ונראות קצת מבולבלות, לוקח לך זמן לתפוס את המבט שלהן ולהתחנן לשירות, אבל לזה אנחנו כבר רגילים.
הלנה מובלת קולינרית על ידי השף גיא גמזו שפתח לא מזמן את שה ויוי הצרפתית, ועכשיו הוא מתפרש לעוד טריטוריה. בהלנה, גמזו נטול יומרות גבוהות. זה לא מקום שבאמת מבשלים בו. המנות הקרות שולטות, החמות הן בסיסיות. התחלנו עם כמה מנות "מונטדיטו" – הברוסקטה הספרדית ועליה כל מיני דברים טובים: סלט טונה, פלפל פדרון ממולא בבשר של בר ים, שרימפס צלוי, גרגירי תירס וריקוטה ופטה כבד (קרמי). הטעמים חזקים, התיבול עז, יש סטייה לכיוון של מקסיקו (פלפל הפדרון וגרגירי התירס מחוזקים במחית צ׳יפוטלה), כמות נכבדה של לחם לבן, מחיר נמוך, באמת שלא צריך יותר מזה. אלה מנות פתיחה שהן גם הדבר עצמו, והן יודעות טוב מאוד את העבודה. לאכול בשני ביסים, לשתות הרבה אלכוהול, לצעוק ולצהול. זו התרבות, ואין יותר מדי מה להתפלסף.
המשכנו לוויטאלו אנשובי, שהיא גירסה למנה הקלאסית האיטלקית, רק שבמקום רוטב על בסיס טונה מקופסה שמלווה את הבשר הנא-למחצה, כאן זה רוטב על בסיס אנשובי. לא רע, אם כי לא בטוח שצריך להתעסק עם מתכונים שהוכיחו את עצמם במשך כל כך הרבה שנים. לצידו, שיפוד קטן וחמוד של תמנון. שתי חתיכות, פלפל חריף ומלפפון חמוץ ביניהן, ואיך אומרים בחומוסיות – יאללה, לבלוע. וקדימה למנה הבאה.
גספצ'ו עגבניות שגיררו מעליו בוכטה של גבינת פיקורינו הוא לא בדיוק לפי המתכון המסורתי, אבל זה נחמד שבהלנה מנסים להזיז את הגבינה (תרתי משמע). אחלה מרק. איתו, פטאטאס בראוואס, ממנות השיכורים הדגולות ביותר בכל הזמנים: תפוחי אדמה מטוגנים, רוטב עגבניות חרפרף, רוטב איולי שמנוני, והכול מתערבב לכדי עיסה מענגת.
אחר כך אכלנו את מנת הדג הנא הגרועה ביותר שיצא לנו לאכול בשנים האחרונות במסעדה או בבר יין. קרפצ'יו בר ים הגיע כשהוא טובל בשלושה סוגי שמנים (צ'ילי ועוד איזה שניים, זה לא ממש משנה), אבל הוא נחתך בצורה כל כך מרושלת שאי אפשר היה להכניס אותו לפה. קודם כל, מצאנו עצם באחת מחתיכות הדג הנא. שנית, שיטת החיתוך - ובכן, לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שיטה - לאורך, לרוחב, לצדדים, בגדלים שונים, בלגן לא נורמלי, חלקים קשים ולא אכילים, פשוט מביך. לקחת את הטבח שאחראי על הקרפצ׳יו הזה ולשלוח אותו לחינוך מחדש.
התנחמנו בחיק ספגטי בחמאת אנשובי עם פירורי לחם (הפרמזן של העניים). ספגטי תעשייתי, עשוי אל דנטה, בלי חוכמות. והנה עוד מנה שאין יותר מדי מה להשתעשע איתה: שרימפס שמגיעים חמים-חמים בכלי חרס. זו מנה כה אייקונית שהיא יכולה להופיע על דגל ספרד.
לקינוח לא הייתה ברירה אחרת אלא להזמין עוגת גבינה באסקית. איך זה שפתאום כל עוגות הגבינה הפכו לבאסקיות? מה עם סתם עוגת גבינה אפויה של דודה חנה'לה? לא משנה. העוגה הייתה מושלמת מסוגה. מבחוץ שרוף, מבפנים נוזל. כמו כל ישראלי בחודשי יולי-אוגוסט. הוספנו גם את הגרסה השוקולדית של עוגת הגבינה הבאסקית, וגם היא הייתה נהדרת. שרופה, נוזלת ושוקולדית להפליא.
הלנה זה בדיוק מה שהיה צריך. באים, יושבים, לא סופרים שקל לשקל, לא כואב הלב על כל מנה חביבה שעולה הון תועפות, לא מתקמצנים, נהנים ומתחפפים. חוויה סופר-נונשלנטית, בר יין עם תחושה שכונתית, שיכול להוות תחנת עצירה עבור כל התרבותניקים שבאים לראות תערוכות בביתן החדש. אין, גאונים הספרדים האלה.
על קצה המזלג: הטרנד הספרדי נמשך, והפעם – הלנה, בר יין וטאפאס שהפעם עושה את זה בדיוק כמו שצריך. אוכל קטן, זול ויעיל. תתעלמו מהקרפצ'יו (המחריד) ולכו על הברוסקטות המצוינות. ואי אפשר בלי עוגת גבינה באסקית, אין מה לעשות.
שדרות תרס"ט 6, תל אביב-יפו
