בוקר אחד הגעתי ללוד, וזו כבר התחלה מעניינת. העברתי חלק גדול מהילדות שלי בלוד, בין הבית של הדודה לבית של הדוד. כל השבוע היינו מחכים לשוק של יום שלישי, להסתובב בין הבאסטות בלי שקל בכיס. בפינת אחד המעברים היה דוכן של חצי לחם ממולא כל טוב, הייתי מחכה לרגע ההזמנה של לקוח, לראות איך מרוקנים את הלחם מול העיניים וממלאים טונה, ביצה וכל טוב.
יש לי סיפור אהבה עם לחם. לפעמים לפני המנה העיקרית מעניין אותי יותר בתוך איזה לחם אני אוכל אותה, אבל זה בטח לא רק אני, לא?
מסעדת לה פריקסה בלוד קצת מסתתרת לה, אפשר לחלוף על רחוב דוד המלך בלי לשים לב אליה. בזכות שלט קטן קלטתי אותה בכל זאת, ונכנסתי לבדוק מי נגד מי. במקום יש כמה שולחנות בודדים ודלפק עמוס מדי - תחשבו על בר הסלטים הכי עשיר, ואני רק אשים כאן מילה אחת: צלפים. עכשיו, אם אתם במקרה טוניסאים, אתם לא צריכים תרגום. כל השאר - הסבר בהמשך. אחרי רגע המבט עלה למעלה לכיוון הלחם: פריקסה הבנתי, בגט גם זיהיתי, אבל מה זה הלחם הזה בין לבין? הללויה, זה לחם בית, עם הריח הטרי של הבוקר שאפשר עדיין להריח בו את השמרים עובדים. התחיל לי חיוך גדול ובלתי נמנע.
עוד אוכל רחוב:
עכשיו לחלק של התמחור: 28 שקל לסנדוויץ' טוניסאי, לא משנה מאיזה לחם. מבחינתי מעולה, לא אוהב תפריטים עם משתנים רבים, כמה שהתפריט יותר מצומצם - ככה הוא יותר מעניין אותי. הזמנתי את הסנדוויץ' בלחם בית וביקשתי מראש לוותר על הסלט. את כל שאר מה שהציעו בדלפק, לעומת זאת, ביקשתי להכניס. לרוץ על הפס בלי בושה.
מכירים את זה שהמנה כל כך גדולה, שחייבים לשבת מולה ולנסות להבין מאיזה כיוון לתקוף? זאת הייתה מנה שבקלות יכלה להספיק לשני אנשים. נגסתי נגיסה גדולה, לנסות להכיל את כל הטעמים - והניסיון הצליח. אושר מוגזם, כל הילדות חזרה לביקור, יחד עם הצלפים, אותם ניצני פרחים מומלחים וכבושים, שמספקים לסנדוויץ׳ הטוניסאי של לה פריקסה את הגושפנקה הכי אותנטית שיש, טעם של בית.רק תזכרו, אם הוספתם צלפים, לא צריך להמליח את המנה אף פעם. ואם המנה לא מספיק מחוזקת לכם, אפשר גם להוסיף אנשובי, אבל כאן בצדק תוסיפו רק 5 שקלים. עדיין תענוג אותנטי אמיתי.
