צפו: המונה טועם אכל את השווארמה הכי יקרה בארץ
(צילום: נויל האריס)
אני לא מכיר מישהו שלא אוהב שווארמה. אפילו הטבעונים מתגעגעים לשווארמה, עד כדי כך שהם כל הזמן מנסים להמציא שווארמה טבעונית עם כל מיני מרכיבים עם שמות מוזרים שלא מצליחים להתקרב לעונג הצרוף שיש באכילת מנת שווארמה ראויה.
לביקורות נוספות של המונה טועם:
ככה זה, למנת שווארמה טובה אין תחליף. אם אתם מאלה שאוכלים שווארמה בבגט מבחינתי אתם מוזרים כי שווארמה אוכלים אך ורק בפיתה. אם אתם מאלה שעפים על עצמם ואוכלים שווארמה בצלחת, זו כבר מוזרות שאין לי מילים בשביל להסביר אותה. ההיגיון הפשוט של מנה בפיתה זה משהו שאני חוזר אליו בכל הזדמנות שיש לי.
בתקופה האחרונה כשהכול מתייקר, השווארמה הפכה להיות מדד שמראה את עליות המחירים ויוקר המחיה בארץ, כמו מדד "מחיר האננס", והמחיר לא תואם את המציאות אף פעם. גם ביום בלי לחות, אי-אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו גרים באירופה, ועדיין הכול בארץ הרבה יותר יקר כל הזמן. לאחרונה "מדד השווארמה" מצליח להוכיח את הפער בין המנה שאמורה הייתה להיות במקור עממית, לבין המחיר של המנה ברוב המקומות.
את הפיתה לא המצאנו, גם את השווארמה לא. אבל בשר ואגיו בתוך פיתה? אני חושב שרק בארץ היה אפשר להמציא דבר כזה
אני מודה שהייתי סקפטי כששמעתי שאיציק הגדול, איש הבשר עם המסעדה והקצבייה ברחוב הסמוך, פתח שווארמייה שבה הוא מגיש בשר ואגיו - הבשר הכי יקר בעולם - בתוך פיתה. במילים אחרות: קבלו את מנת השווארמה הכי יקרה בארץ ואולי אפילו בתבל (שימו לב - כל בשר קובה הוא ואגיו, אבל לא כל בשר ואגיו הוא קובה. זה קצת כמו חידת היגיון).
פעם היה לי רעיון: ללכת למסעדות יוקרה ולהזמין את המנה הכי זולה בתפריט ולכתוב עליה ביקורת, ואולי המנה הכי זולה היא גם המנה הכי פחות מושקעת. השבוע סוף-סוף יצא לי לעשות בדיוק את זה, אבל עם טוויסט מעניין.
בדיוק בגבול בין תל אביב ליפו, באזור שבו לא תמצאו חנייה גם אם תגיעו עם מצב רוח טוב, נמצאת מסעדת "איציק הגדול". כבר לפני כמה שנים, עוד לפני הקורונה, הם התחילו להגיש שם בשר "ואגיו" - מילה שמתארת את הפסגה של השבחת הבשר בעולם. אני זוכר שהייתי יושב ורואה סרטונים שלמים וצופה בכמיהה בפרות משובחות שגדלות ביפן עם פסים פסים של שומן דק-דק בבשר, ושואל את עצמי מתי אזכה לטעום מהדבר הזה. זה היה כל כך רחוק מהארץ ומהתקציב, שקשה היה לדמיין את הטעם. יום אחד שמעתי שלאיציק הגדול יש בשר ואגיו, גם במסעדה וגם בקצבייה, שבשביל לטעום ממנו הארנק היה חוטף מכה. אז חיכיתי בסבלנות לשעת הכושר - והיא הגיעה ממש השבוע.
לא באנו לכאן בשביל שווארמה הודו
לא מעט מטבחים ברחבי העולם די שמרנים יחסית למטבח שלנו, ויש בהם דברים מסוימים שנאכלים באופן מאוד מסוים. אצלנו אוהבים - תרתי משמע במקרה הזה - לשחוט פרות קדושות, ואנחנו לא מתביישים להעז בסגנון הישראלי החצוף.
נכון, את הפיתה לא המצאנו, גם את השווארמה לא. אבל בשר ואגיו בתוך פיתה? אני חושב שרק בארץ היה אפשר להמציא דבר כזה. אם הצרפתים היו רואים מה עשו כאן, בשווארמה של איציק הגדול, לבגט הקדוש, הם היו מאבדים את זה לחלוטין: כאן בשווארמייה מציעים את השווארמה גם בבגט (72 שקלים לשווארמה ואגיו), אבל אני החלטתי להישאר בעולמות הפיתה הלבנטינית שלנו.
על גודל הפיתות של השווארמה בארץ כבר הערתי כאן, לא מעט, בעבר. כנראה שאני לא אצליח לתקן את העולם. לפעמים אני מרגיש שאם אפשר היה להקטין עוד יותר את הפיתה שווארמה, אז היו מקטינים, ואני מאמין שמישהו עוד יצליח. אז מה הגודל של הפיתה ב-62 שקלים? הפיתה של איציק הגדול היא בגודל פיתה של שווארמה רגילה למדי. הקטע כאן זה שאת הפיתות מכינים על המקום. אני חושב שכדאי להכין אותה בלי הרבה בצק, ואני גם מבין שהמקום רק נפתח ועוד לומדים את התנור, אבל כדאי לשים לב שכל פיתה יוצאת נפוחה לגמרי, ואם יש פינה לפיתה, היא לא פיתה - היא מאפה פיתה.
נעבור לפינת הסלטים: תגידו לי, מי בכלל חושב על סלטים כשבא לו באמת להתענג על בשר בקר משויש ומשובח כל כך? כששאלו אותי בשווארמה של איציק הגדול איזה סלטים לשים לי בתוך הפיתה, סימנתי "לא" גדול, אני חושב את הכי "לא" שאפשר לעשות. בשווארמה של איציק הגדול מסתובבים שלושה שיפודים של שווארמה: הוואגיו המדובר, שמסתובב לו שם בנחת; שיפוד הודו, שבטח לא באתי בשבילו; ושיפוד ספיישל שמתחלף, הפעם היה בקר וטעמתי גם ממנו בקטנה. התקרבתי לדלפק והזמנתי - מנה של שווארמה מבשר ואגיו.
הבשר של הוואגיו שמן במיוחד, זה הקטע שלו וזה בזכות השיוש שיש בו. אבל אני לא הגעתי לכאן בשביל למדוד אחוזי שומן בדם. בדרך כלל כשאני אוכל שווארמה, אני מצפה להרגיש על ההתחלה את הטעם הנרכש של השומן. למדתי לאהוב את הטעם השומני של כל שווארמה ושווארמה, ולפעמים אני יודע עוד לפני שהגעתי איזה טעם של שומן יש לבשר. אבל השומן של הוואגיו די ניטרלי בטעמו. היו רגעים שהרגשתי שאני כבר מחכה להגיע לביס שבו יחכה לי החלק היותר קריספי שנחתך מגלגל השווארמה. אבל הוואגיו הוא בשר רך בהגדרה, ואין בו את החלק החרוך של השווארמה.
בשורה התחתונה: אז אכלתי את השווארמה הכי יקרה בארץ. זאת הייתה פיתה בגודל רגיל מלאה בבשר ואגיו עד לקצה שלה. לי זה לא היה מספיק, עוד קצת בשר יכול היה להיות מושלם. אם אתם מחובבי השווארמה, יהיה לכם מעניין מאוד להגיע לאיציק הגדול ולטעום את הדבר המיוחד הזה. טעים? כן. מעולה? יותר ממעולה. יקר? כן. במקרה הזה - שווה את החוויה ושווה את המחיר. אני אולי שילמתי 62 שקל על שווארמה בפיתה, אבל זו הדרך הכי זולה לאכול את הבשר הכי יקר בעולם בעיר הכי יקרה בעולם.
