מה שהשפית נעמי גיאת הספיקה ב-22 שנים, עולה על כל דמיון. את האירועים, החוויות והטראומות שעברה במהלך חייה היא אספה, וצמחה מהם. הערב (א') בגמר התוכנית "משחקי השף" (רשת) היא מתכננת להראות, לכולם ובעיקר לעצמה, איך היא ניצחה את החיים, במקום שהם ינצחו אותה. וגם אם לא תוכתר בתור המנצחת של התוכנית, ברור שעוד נכונו לה לא מעט רגעים גדולים בדרך.
היא נולדה בשכונת עין כרם בירושלים לזוג הורים חוזרים בתשובה שהתחתנו בשידוך אחרי היכרות בת חודשיים בלבד - אבא ממוצא תימני מסורתי שהגיע ממשפחה ברוכת ילדים, ואמא ממוצא רוסי. בגיל 12 היא כבר יצאה בשאלה, ומשם התחילה מסכת אירועים שהתגלגלה בין פנימיות, לרחוב, למכוני גמילה ובחזרה הביתה.
"אנחנו לא בוחרים מתי השיעורים בחיים יקרו לנו. היום אני מבינה שזה טוב שהכול קרה מוקדם כי הספקתי גם להתנסות וגם להחלים, והכול כבר מאחורי", היא מספרת. "כבני אדם אנחנו לא בוחרים באיזה שלב תבוא המורכבות, אבל החוכמה היא לצאת מהמעגל הזה חזקים ובריאים יותר".
זה הרבה מוסר השכל וחוכמת חיים בשביל אישה בגילך. איך הכול התחיל?
"בהרבה מובנים הייתה לי ילדות מדהימה, אבל התחילו פערים ביני לבין ההורים. הרגשתי שסביב הדת יש יותר מדרך אחת, כי בבית אבא היה אומר משהו אחד, ובבית ספר היו אומרים משהו אחר, אז התחלתי לבדוק גבולות ולראות מה יקרה אם אגע בטלפון בשבת. ונחשי מה? לא נפל עליי פסנתר מהשמים. היום אני מכירה את אלוהים מקרוב, אז לא הרגשתי קרובה אליו.
"נכון, זה באמת גיל צעיר. להורים שלי זה קודם כל גרם לחרדה כי זה היה משהו ששונה מהם, והם פחדו שאתרחק מדרך החיים שבחרו. הם חוזרים בתשובה ולהם זה ברור שהדרך שלהם זה מה שנכון וזו האמת. אני לא חוויתי את הדת בצורה הזאת, לא קניתי את כל זה והיה לי קשה להאמין".
ומה קרה בזמן הזה עם החברות והסביבה הקרובה?
"בחברה דתית פוחדים מכל מי שלא נשאר בתוך החברה, אז גם אם חברות שלי היו רוצות להיות איתי בקשר, היו פחות הזמנות מצד ההורים שלהן והיה ריחוק מכולם. ככה מצאתי עצמי בחברת חברים שאיתם לא הייתי צריכה לעמוד בשום קריטריונים. איתם לא הרגשתי שאני צריכה להיות ראויה לחברה שלהם. לצערי, באותה נשימה, החברה הזאת הביאה איתה הרבה בלאגנים".
מה זה בלאגנים?
"רבים מאיתנו עברו חוויה טראומטית של חוסר אהדה וחוסר קבלה. נכנסתי לחברה שבה הכול פתוח, היה שימוש בסמים, בסמי מסיבות בעיקר, הייתי בהרבה מצבי סיכון. נסעתי בטרמפים למסיבה בצפון, השתמשנו בסמים שלא היה לנו שום ידע בנוגע אליהם. היינו ילדים, לא היינו מודעים לגמרי למה שאנחנו עושים. היו ימים שהיינו על סמים פסיכדלים, לא בחלנו בכלום, עשינו מהכול.
"בשלב מסוים לקחתי את הגבולות של ההורים רק בגדר הצעה ולא הקשבתי להם בכלל, הייתי נעלמת לימים שלמים מהבית, בלי להודיע להורים ואפילו לא מתקשרת. היה לי שלב של פגיעה עצמית".
בשלב הזה ההורים כבר התגרשו. כשאימא שלה, עולה חדשה ללא גב תומך של משפחה בארץ, התקשתה להתמודד לבדה עם ההידרדות של בתה והבינה שאין לה דרך להגן עליה, היא פנתה לשירותי הרווחה. גיאת אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, אבל תוך זמן קצר הבינו שהיא לא צריכה מסגרת טיפול בבעיות נפשיות אלא מסגרת טיפולית שנכונה יותר לגיל ההתבגרות, והיא יצאה משם. ואז, בגיל 13, היא נכנסה לפנימייה.
"מרחיקים אותך מהכול", היא נזכרת. "הייתי שם שנה. בחצי שנה הראשונה הרגשתי שיפור והחלמה. אחרי חצי שנה למדתי את תנאי השטח ואת האנשים והסביבה, והייתי מתחמנת עד שחזרתי לאותם דפוסים בדיוק, רק שהפעם עשיתי את זה בצפון במקום בירושלים. חזרתי להשתמש בסמים ולא כיבדתי את הגבולות בפנימייה. תמיד הייתי מתוחכמת, והרגשתי שאני יכולה לערבב את כל המערכת.
"אחרי שנה הרגשתי רחוקה מעצמי. פה הסמים כבר לא היו בגדר סקרנות והנאה, אלא ממש שימוש יום יומי וגם רציני יותר. יום אחד החלטתי שאני לא רוצה את כל זה יותר ואמרתי לכולם שיש לי בעיה ואני צריכה עזרה. הגעתי למכון גמילה בגלבוע שנמצא ממש על ההר, ושם עוזרים לאנשים עם התמכרויות. בגיל 15 הגעתי למכון סגור עם גדר חשמלית. כאילו בחרתי ללכת לשם, אבל את בעצם לא באמת בוחרת כי את נמצאת שם תחת צו של בית משפט. אבל הבנתי שאני צריכה את זה. היו עושים עליי חיפוש, עושים בדיקות שתן וחודרים לך לפרטיות לגמרי. שם מכירים את כל הדפוסים וההתנהגויות, ומראים לך שאת לא יכולה להמשיך לתחמן. הייתי במקום מבודד ובהתחלה היה לי קשה מאוד. אחרי שלושה שבועות ברחתי משם בפעם הראשונה. הגעתי למצבי סיכון מורכבים, וקיבלתי סטירה לפנים. אחרי חודש חזרתי לשם, ורק אז נכנעתי והרגשתי שאני מקבלת על עצמי את הטיפול".
איך הייתה החזרה הביתה?
"הבנתי שאם אני רוצה להצליח באמת, אני צריכה להתמודד עם הדברים שקרו דווקא בסביבה מורכבת ורגילה ולא בסביבה מוגנת. לא רציתי להרגיש כמו מכורה נקייה, הייתי ילדה ועכשיו התבגרתי. התעקשתי שאני לא צריכה יותר את המעטפת והרגשתי שזה בעוכריי, ונלחמתי לחזור הביתה. בחנו אותי שאני לא עושה יותר בעיות ועמדתי בזה עד גיל 18. הוכחתי לרווחה ולכל הגורמים האוכפים שאני באמת בוחרת בחיים, שאני לא נערה בסיכון יותר. פשוט הייתי צריכה שיחזירו לי את השליטה והביטחון בחיים שלי. הוכחתי את זה ואני ממשיכה להוכיח".
כשמתרחש קסם
רק כשהיא חוזרת הביתה אחרי המסע שעברה, היא מתמסרת לבישול. זה התחיל מהחלטה טכנית - במטרה למלא את היום, בלי הסחות דעת - והמשיך בעבודה במטבח של אסף גרניט. דרכו הגיעה ל"משחקי השף".
"הייתי צריכה משהו שימלא לי את סדר היום בלי לחשוב על מסיבות ובלאגן", היא נזכרת, "ובחרתי במקצוע שהוא מעייף. בהתחלה ראיתי את זה כעבודה זמנית ותעסוקה, אבל אז משהו בלשמח אנשים בדבר כל כך בסיסי כמו אוכל, קסם לי. האומנות תמיד הייתה בי, אני מצלמת, מציירת, מנגנת וגם רקדתי המון שנים, אבל בכל התחומים האלה אין מענה מיידי להשקעה, רק בבישול תוך שעה קורה קסם – אדם מגיע רעב, אני משביעה אותו, אולי מרגשת אותו, וזהו - אני יוצרת אוכל וזה מתממש. להאכיל מאות אנשים ביום זה ממלא".
איך היה לעבוד עם אסף גרניט?
"עבדתי בקבוצת מחניודה בכמה תחנות - במסעדת צמח ובבר גטסבי. במסעדות של הקבוצה קודם כל לא מגישים רק אוכל. מגישים שם גם אווירה ויש קשר מיוחד עם הלקוח. ממש חשוב להם שאנשים יהנו וירקדו ויהיו בבסט לייף שלהם. חלק גדול מהחוויה זה להגיש מטבח פדנטי, אבל בווליום גבוה. יש במחנה סטנדרט בישול גבוה, ויש איתו גם ערק, גם שמח וגם כפיים. וכן, גם לרקוד על שולחנות. כל ערב זה קראטה, שגעת. לא יודעים שם לנוח, הם על סטרואידים עם ספידים מטורפים, ואני כבר רגילה להיות בווליום גבוה אז זה הסתדר.
"במחניודה עושים לטבחים פירוק והרכבה מחדש. לא משנה עם כמה ידע את מגיעה ועם כמה ניסיון, הם קודם כל מרסקים אותך ואז בונים אותך שוב. כדי להיכנס לסדר ההירכי שלהם הם קודם מורידים לך את הביטחון ונותנים לך תחושה שאת לא מישהו ולא משהו ולא עילוי. יש פה טובים ממך וגם אם את ממש טובה, את צריכה להגיד 'כן שף' תקופה ארוכה עד שבכלל נדבר על התקדמות. זו עבודה גדולה על האגו. אף אחד לא מגיע לקבוצה לתוך טייטל מכובד ומתחיל להגיד לאנשים מה לעשות. אצל אסף גרניט עובדים קשה בשביל להגיע לשם. היינו דור של טבחים שהרגשנו כמו כת והיה חשוב לנו מה אסף גרניט או אורי נבון יגידו עלינו. זה לימד אותי ענווה והפך אותי לטבחית יותר טובה, ידעתי לעשות את הגחמות של השף שלי ולעמוד במשימות ולהצליח בהן, ובסוף גם לא לקחת קרדיט. זה היה חשוב לנו כמו ללמוד לתואר. באודישן היה לי חשוב להראות לאסף גרניט שאני עושה עבודה טובה, שלמדתי".
ובסוף נכנסת לנבחרת של יוסי שטרית. איך היה לעבוד איתו?
"אצל יוסי נכנסתי בעדינות לתוך בועה. יש לו מחשבה אחרת על הלקוח. אני הכרתי את הלקוח בחוויה, אבל יוסי יורד לפרטי החוויה החושית. הוא על כל חוש וחוש שלנו. הוא יוצר וחושב על דברים בצורה פדנטית ומדויקת, הוא חושב על מרקמים, על נראות, על ריחות ועל חוויית המשתמש בזמן האכילה. יוסי שיטרית הוא עילוי. הוא איש שקט מאוד, שעושה דברים בביטחון ובשקט וגם מצפה מאיתנו לעבוד בשקט. יש לו סנטר חזק וזה גרם לי לראות מסעדנות בצורה אקדמאית. הוא השכיל אותי במחשבה על אוכל והמחוייבות שלי כטבחית גדלה. יוסי מסתכל על אוכל בצורה פילוסופית. הרגשתי שזה משלים לי מעגל. הייית מודעת לאווירה ולכיף של הלקוח במחניודה, ועכשיו גם לחוויה הקולינרית, לעומקים ולהגשה. יוסי הוא הבנאדם הכי צנוע ואנושי שהכרתי".
ואיך את מתמודדת עם האווירה במסעדות? החיים האלה מלאים באלכוהול, למשל. זה לא קשה?
"שקרן מי שיגיד לך שזה לא מכניס אותו לפינות, כולל אנשים שלא עברו את הסיפור שלי ושאין להם את המורכבות שלי. יש רגעים שמציעים לך לעשות סמים או לשתות, והעבודה גם בשעות לא שעות, וידוע שזה דפוס בחיי הלילה וכל אחד מתמודד עם זה איכשהו. אני הגעתי לתוך זה עם הכלים שקיבלתי בחיים. היייתה לי כבר מודעות לכמה זה מורכב ומסוכן. היום אני שותה כוס יין מדי פעם, וזה לא פוגע בי. ההתפכחות שלי הייתה מהירה כי הייתי במודעות והיו לי את הכלים. כשהגזמתי, ידעתי שהגזמתי.
"אחרי שנתיים במסעדות כמו מחניודה בחרתי לעזוב ולהיכנס לתפקיד של בוקר. הרגשתי שזה בריא לי יותר מבחינת שעות וסדר יום. היום אני בתפקיד ניהולי ב'תמול שלשום'. העבודה בבוקר היא הרבה פחות אינטנסיבית, אני מרגישה שדייקתי את זה".
איך היום היחסים עם ההורים?
"אנחנו בקשר מדהים עם כבוד הדדי. ההורים שלי התגרשו וכל אחד מצא את השקט שלו. אני מאוד לא דתייה ברמה המעשית, אני לא אוכלת כשר, לא מתלבשת צנוע ולא שומרת שבת, ואמא שלי למדה לקבל את זה באהבה והיא מעריכה את הבחירות שלי וזה לא מלווה יותר בעקיצות ובהערות. אני מבשלת להם כשר ובכלים שלהם, ושמנו את הקשר והאהבה שלנו במקום הראשון. אולי הדרך שלנו לא אותה הדרך, אבל מה שבטוח זה שבתוך כל זה אנחנו משפחה ואנחנו הגב אחד של השני".
