שתי תופעות שנויות במחלוקת מתמזגות יחד במסעדת קוקו תאי: פליטי ריאליטי ומסעדות חוף. שתיהן, כך נדמה, נידונו לכישלון מעצם קיומן. פליטי הריאליטי הם המבוזים והנלעגים. רודפי פרסום מפוקפקים. ומה עם תת-הז'אנר של פליטי ריאליטי בישול? כאן מדובר בחובבי קיצורי דרך שקפצו מעל לפופיק. זו כבר נהייתה קלישאה. מגיעים טבחים חסרי ניסיון שחושבים שהשמש זורחת להם מהטוכעס ובטוחים שהם בדרך לכבוש את העולם, או לפתוח מסעדה חלבית ברחובות.
עוד ביצים עלומות:
מסעדות החוף הן האנומליה הגדולה ביותר של החברה הישראלית. חופי הים התיכון מצטיינים ביופיים, והמסעדות שמולן? טרגדיה מתמשכת. זה קלישאתי אפילו להתלונן על כך בפעם המיליון. בסדר, נאמר כבר הכול, צחקנו על חשבונן, נכווינו ברותחין, אכלנו אוכל גרוע במחיר מופקע והבטחנו לא לחזור בחיים. אבל חזרנו. ושוב נפלנו בגדול. עדיף כבר לשחק כדורעף חופים במגרש ליד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קוקו תאי היא מסעדת חוף שנפתחה על ידי פליטי ריאליטי בישול, נדב ודניאל, שהשתתפו בעונה הראשונה של "המטבח המנצח MKR". אני לא מבין, לשניהם אין שמות משפחה? מה זה "נדב ודניאל"? מה הם, פרינס ומדונה? מה מקור הפמיליאריות המוגזמת? או, טוב ששאלתם. נדב ודניאל הם סלבז, ובגלל זה אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותם כאילו שהיו בני דודים או אחוּקים שלנו. כמו "אריק", "מאיר" ו"שלום", להבדיל אלף אלפי ומיליארדי הבדלות, גם "נדב ודניאל" הם חלק מהמשפּוּחה הישראלית. כשהסועד הממוצע מזמין מקום בקוקו תאי, הוא לא בהכרח עושה זאת בגלל האוכל או הנוף ממול, אלא כדי להתבשם בניחוח הסלבריטאי שהשניים מפזרים בחלל.
הבעיה של קוקו תאי כרגע היא הבעיה של לא מעט מסעדות ברחבי המדינה – כוח אדם לא מיומן ומחסור בידיים עובדות. בזמן שסעדנו שם, בחלל המסעדה עמדו, אני לא מגזים, חמש או שש מלצריות ומלצרים קלולסים עם צלחות בידיים, ולא הבינו לאיזה שולחן הם צריכים לגשת. עברה יותר מחצי שעה בין המנות הראשונות שקיבלנו למנות הבינוניות, ואז עוד כמעט שעה למנות העיקריות. לא עזרו המבטים שניסינו לזרוק אל עבר הצוות המבולבל והמבולגן. קוקו תאי היא סמטוחה לא נורמלית, ובכך היא לא שונה מאין-ספור מסעדות אחרות. ענף האוכל נמצא בשלב הכי חובבני שלו, ולא רק באשמתו. הקורונה שינתה מן הקצה אל הקצה את תנאי ההעסקה והרגלי הפרנסה, ולך תמצא עכשיו צעירים שמוכנים לעבוד קשה או לעבוד בכלל. התוצאות בהתאם: שירות מחפיר, מנות לא עקביות ופלוֹר לא מתפקד. ככה לא בונים חומה, בוודאי לא חומה תאילנדית.
אבל צריך להיות הוגן. נדב ודניאל הם לא רק פליטים וסלבריטאים של רגע וחצי. בזמן הסגרים הם סחטו את לימון התהילה והשיקו שירות משלוחים מצוין תחת המטרייה של מסעדת טאיזו. זו הייתה הוכחה שלשניים האלה יש כישרון, יש יכולת, יש יד ויש טעם. זה לא לגמרי נעלם, למרות שנדב ודניאל בהחלט מנסים להשכיח את הרושם הטוב שהותירו.
ההתחלה עוד איכשהו הייתה בסדר. טבחי הפס הקר, שעובדים בבר נפרד ומשקיפים על המסעדה, עושים רושם חרוץ ויעיל. קיבלנו את האוכל צ'יק-צ'ק: נאם טוק הוא סלט קלאסי. נתחי שייטל צלוי עם עלים ירוקים, למון גראס, בצל סגול ואורז קלוי. זו מנה שאמורה להיות חריפה מאוד (ארבעה פלפלוני צ'ילי על פי התפריט), אבל בפועל בקושי פלפלון אחד. זו לא תהיה הפעם האחרונה בארוחה שבה הטעמים המאוד מרוכזים וחזקים של המטבח התאילנדי יאבדו בקוקו תאי את הפוקוס ויהפכו לגרסה חלושה של עצמם.
המטבח הזה לא ידוע במנות הדגים הנאים שלו, אבל נדב ודניאל הלכו על זה בכל זאת: פרוסות אינטיאס טריות במנה שהסתמנה כטובה בארוחה. "גנג רום קוואן פלה", ככה קוראים לה. הפרוסות משכשכות בקארי מעושן וחלק, כמעט קרמי. טעמו עשיר בתבלינים. הוא נמצא איפשהו על הסקאלה הארומטית שבין קארי מסורתי לצ'אי הודי. בצד יש עלה וונטון בטיגון עמוק. מנה בלי יותר מדי שטויות. דג, רוטב ובצק מטוגן בשביל הטקסטורה.
נאמס, אותם סיגרים אסיאתיים עשויים דפי אורז, הגיעו באיחור היסטרי, כצמד אומלל שנראה כאילו שעברה עליו תאונה: הסיגרים היו שרופים בחלקם ומתפוררים. המילוי שלהם – פרגית, לבבות וכבדי עוף – יבש כמו מעורב ירושלמי שנשכח על הפלאנצ'ה.
המנה הבאה בישרה על שיפור מסוים: שרימפס קריסטל בסויה עם עלי קאנה קצוצים, שום מטוגן ופלפל לבן. זו מנה מתקתקה בהשפעת המטבח הסיני. השרימפס מגיעים בשלמותם, ללא כלי שניתן יהיה להיפטר בו מהשריון ומהראשים. זו כנראה דרישה מוגזמת מהמלצרים. אבל זו מנה טובה. השרימפס עסיסיים, הרוטב מצומצם היטב, לא דביק מדי, לא נוזלי מדי. בול בכל החזיתות (חוץ מראשי השרימפס שזרקו לנו מבטים מאשימים).
השמש שקעה מזמן, ושתי המנות העיקריות הגיעו כשכבר לא היה לנו כוח לחכות להן. אם זה היה תלוי בנו, היינו מתחפפים הביתה. בשתיהן לחצו הרבה יותר מדי על ההדק של סוכר הדקלים. זה לא שמדובר במנות רעות כל כך, אלא שאין בהן את רמת הביצוע והדיוק שהיית מצפה לה ממסעדה שיש לה יומרות להיות עוד איכשהו קרובה למקור. מסמאן הוא תבשיל מדרום תאילנד שמקורו מוסלמי. כאן מגישים אותם עם תפוחי האדמה המסורתיים ועם גופי קלמארי שניצלו כהלכה בגריל, לצד חתיכה של רוטי (לחם מחבת הודי). שוב, לא גרוע, אבל לא משהו לחזור בשבילו לקוקו תאי, לפחות לא בגלגול הזה.
"גנג קארי פט", קארי אדום עם קוביות דג לבן פריך, דלעת, ברוקולי ופטריות, הוא לא אסון גדול ולא הצלחה כבירה. זה קארי שעבר דילול, הן בטעם המתוק והחלוש והן ברוטב המימי. יכול להיות שהוא לא עשה עלינו רושם מכיוון שהגיע אחרי כמעט שעה שחיכינו לו. גם אם היינו מקבלים צנצנת קוויאר בלוגה אחרי איחור כל כך דרמטי, בוודאי היינו מעקמים את האף. לזכותה של המלצרית ייאמר שהיא הודיעה, על דעת עצמה, שהמנות לא יופיעו בחשבון - מחווה הוגנת שסיימה ארוחה מקרטעת.
לא הזמנו קינוח כי לא היה לנו כוח לחכות עד חצות. נדב ודניאל, לתחושתי, מתעקשים להצדיק את הסטיגמות שנקשרו בשמם של פליטי הריאליטי. כן, הם כנראה קיבלו הצעה שאי אפשר לסרב לה וקפצו גבוה מעל הפופיק. השניים לא משתלטים על המסעדה שאותה הם אמורים להנהיג. הגיע הזמן לרדת לגובהו הממוצע של הפופיק.
על קצה המזלג: קוקו תאי היא המסעדה התאילנדית החדשה של נדב ודניאל, שני פליטי ריאליטי מוכשרים שמתקשים להוכיח את עצמם בתחום שבו הם דווקא אמורים להתמחות. נזכור להם את המנה של האינטיאס הנא בקארי מעושן. וזהו.
קוקו תאי, חוף פרישמן, טיילת שלמה להט 17, תל אביב
