בקומדיות רומנטיות מהאייטיז תמיד יש את הבחור הזה, הסולידי, הנחמד, החביב, החנון, שהבנות לא שמות עליו. הן הולכות עם החתיך המניאק. מעדיפות כיף והרפתקאות על פני ביטחון ושקט נפשי. זה הסיפור הקלאסי. לרוב הן מתעשתות ומבינות שעשו טעות גדולה. המניאק התגלה, ובכן, כמניאק. הסולידי נתן להן כתף לבכות עליה. אפשר לסמוך עליו. הוא תמיד יהיה שם בשבילן. נכון, הוא לא הכי מגניב בעולם ואין לו ליבידו סוער, אבל הוא יציב. הוא ברור. הוא רגיש. הוא לא עושה שטויות. קצת משעמם? כן, טיפונת.
עוד ביצים עלומות:
רדלר היא הבחור הזה מהסרטים. בגדול, מסעדה סולידית. השף והבעלים הוא מושיקו גמליאלי שמנסה לשעתק כאן את ההצלחה של בר 51, שאותה פתח לפני כשלוש שנים בתל אביב אחרי קריירה יחסית ארוכה במקומות טובים בבעלותו שנמצאים בירושלים (מונא, אנה). גמליאלי הוא מלך מלכי היציבוּת. זה ייאמר לזכותו כמובן. בתעשייה שסובלת מעליות וירידות, טבחים שלא מגיעים למשמרת, מלצרים מגמגמים - המקומות שלו מפורסמים בכך שהם שטים על מי מנוחות. הכול יחסי, כן? אבל אצל גמליאלי, גם החריקות פחות חורקות. אתה יודע מה תקבל ואיך תקבל את זה. אין אקספרימנטים, אין אווירה חלטוריסטית, אף אחד לא דופק על סירים ומחבתות. יש איזשהו שקט. אם שפים מסוימים מפורסמים בכך שהם צורכים קוק, סם ממריץ שמעניק תחושת ביטחון מופרזת, הרי שגמליאלי הוא גוֹגל מוֹגל. חמים ונעים.
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בר 51 מיצבה את עצמה כמקום בילוי לילי עבור כל מיני הוּז אנד הוּז שעושים שמוּז. אין שם אווירה פרועה. זה מקום בורגני לדייטים. אני לא יודע מה עושים שם בשירותים. אני מניח שעושים משהו. אלה חיי הלילה התל-אביביים החדשים. עם כוס יין ביד ומשהו טעים בצד. ככה זה כשגם לצעירים בני עשרים ושלושים יש יותר מדי כסף. הם מתעסקים באוכל במקום בקרחנה.
גם רדלר הולכת על אותו קונספט. היא נפתחה בקומת הקרקע של מלון אלברטו בנחלת בנימין. קומבינה סטנדרטית של מלון ומסעדה. התאורה קצת חשוכה, המוזיקה מושמעת בווליום סביר. זה לא דאנס בר עם האוס שדופק את המוח. הכול מאוד בטוב טעם, כצפוי. אלגנטי לחלוטין. זה גם לא מקום לארוחות משפחתיות. המנות, גם כצפוי, הן "בקטנה", כדי שחס וחלילה לא תעזו לחשוב בכלל על לשבוע או להתמלא (כמה וולגרי מצדכם). והתפריט? מפתיע כמה שהוא לא מפתיע.
אל דאגה, יש קרוקטים. נו מה, איך לא יהיו? קרוקטים התפשטו בתפריטי המסעדות המקומיות כמו אומיקרון. הם פשוטים וכלכליים להכנה. זה כל העניין. חומרי גלם נגישים והופ'לה, לשמן הרותח. ברדלר מגישים קרוקטים ממולאים בפירה תפוחי אדמה וחתיכות בייקון וטובלים אותם בקרם איולי מעושן. בעצם קיבלנו ארבעה כדורי פלאפל עם טחינה, או לפחות וריאציה מחוכמת על הנושא העתיק הזה. לא תשמעו אותי אומר משהו רע על דברים עגולים ומטוגנים, אבל גם אין פה יותר מדי מה לשבח.
המשכנו למנאז' א-טרואה של אינטיאס. כנראה שהגיע דג גדול באותו יום, והוא הופיע ביותר מדי מנות: בריוש קלוי משוח בחמאת מיסו עם קוביות אינטיאס נאות ואבוקדו. כן, ברוסקטה. לא נצליח להתחמק מהברוסקטה הבלתי נמנעת (המצוינת). אחר כך הגיעו פרוסות – די מיניאטוריות - של אינטיאס כבוש, אבל ממש בקלילות, כך שהוא שמר על טעמו. קצת שמן זית עדין, טבעות צ'ילי אדום ולא צריך יותר מזה. תענוג. ואת שלישיית האינטיאס סיימנו במנה נהדרת: פרוסות הדג נצרבו מדיום-רייר והוגשו על גבי "פסטה" של קישואים, עם פסטו צ'ילי ירוק (סחוג, נו) וקצת יוגורט. שילוב ואיזון הטעמים היה ללא דופי. הצריבה הוציאה מהדג עוד איכות שחסרה לו במצב הצבירה הנא, קצת חריפות, קצת חמיצות, והנה מנה שבזכותה שווה להגיע לרדלר. והיא גם הייתה המנה הכי פחות סולידית בתפריט. יעני, הרשתה לעצמה להתפרע. בגבולות הסביר כמובן.
לצד הלחם המצוין של מאפיית שרויטמן – מנת לחם בעשרים וארבעה שקלים?! שאלוהים יעזור לנו – קיבלנו פרוסה או שתיים של גבינה גרוזינית ופנכת חמאה. הזמנו גם מנה של שרימפס קריסטל, טריים, חמישה במספר, שטבלו בתוך ציר בויאבז עם עלי מנגולד מבושלים. משום מה לא קיבלנו כף עם המנה, וכך נאלצנו לשתות את הציר מתוך הצלחת העמוקה (כמה לא סולידי מצידנו). הציר היה מלוח בטירוף. השרימפס היו טובים ומתוקים כמו שרק שרימפס טריים יכולים להיות.
המשכנו למנות פסטה. ספגטיני סרטנים הייתה המאכזבת מכולן. האטריות עשויות אל דנטה אבל אמורות להיות רכות יותר, כדי שהרוטב יוכל לכסות אותן והן ישתלבו במרקם העדין של בשר הסרטנים לכדי מנה אחידה והרמונית שהיא כמעט דייסתית באופיה. זה לא קרה. זו מנה שמרכיביה היו ברוגז זה עם זה והתפרקו לפרודות.
אניולוטי תפוחי אדמה ומסקרפונה היא מנה שיובאה מבר 51, וכמה שהיא טובה. כיסונים תפוחים, כמעט מתפוצצים מרוב מילוי, אבל לא, זה לא קורה, הם מצליחים להחזיק מעמד כנגד כל הסיכויים בזכות בצק חסון ומופלא. הרוטב – חמאה ולימון – הוא קלאסי, קצת עירית קצוצה, עלי תרד והמון פרמזן, והנה לכם מנה שמייצגת את כל ההיגיון של גמליאלי: לעשות היטב את מה שהוא מוכר, ידוע וסביר, אבל לא בינוני.
גם מנת טורטליני שמולאו בלחי בקר הייתה בסיידר גמור. הכיסונים שכשכו בציר בקר והזכירו את המנה האגדית של ירון שלו במסעדת טוטו, רק שהיה חסר לה עוד איזשהו מגע נוסף שהיה הופך אותה לבלתי נשכחת באמת. משהו שם לא התחבר באופן סופי, והכיסונים נותרו די בודדים בסך הכול בתוך המערך הכללי, כמו בספגטיני. יש כאן בעיה בשילוב פסטה ורוטב שצריך לתת עליה את הדעת, אבל פתאום אני חושב שההשוואה בין שלו וטוטו לגמליאלי ורדלר היא לא מופרכת. שני מטבחים סולידיים על סף השמרניים. כנראה שזה עניין אישיותי, אבל לא ניכנס עכשיו לפסיכולוגיזם בגרוש.
לקינוח הזמנו שניים: פודינג אורז (או סוטלץ' בלקני) שמגיע עם ריבת חלב מתוקה מאוד, שמקבלת קונטרה מגלידת רוויון חמצמצה; ועוגת תמרים חמה שהיא בעצם סטיקי טופי פודינג, קינוח בריטי מסורתי. זו עוגה בחושה שלתוכה נקצץ בשר תמרים עם תבלינים. כאן נעשה מהלך מחוכם: העוגה כמעט ניטרלית בטעמה, והתיבול מגיע דווקא מגלידת פלפל שחור שמוגשת בצד, ומטופי עם מזקל אלכוהולי שמעניק עוד עקיצה. חבל שהגלידה לא הייתה הרבה יותר מפולפלת. זה היה מרים את הקינוח הזה לרמה של יצירת מופת מקורית.
הייתה אחלה ארוחה ברדלר, וצריך לשקלל פנימה את החוויה החברתית כי בלעדי הפרמטר הזה, קצת קשה להבין במה מדובר ולמה בכלל צריך לחזור אל המסעדה הזאת בשנית. האוכל, כאמור, לא מסעיר. זה לא אוכל של החתיך המניאק. זה הבחור הסולידי שמדי פעם נופלת לו הכף מהיד כי הוא מתרגש, אבל אפשר לסמוך עליו שיהיה איתו גוּד טיים. יחסית, כן? הכול נורא יחסי פה.
על קצה המזלג: רדלר היא המסעדה התל-אביבית החדשה של מושיקו גמליאלי, ורוב הזמן היא עושה את העבודה שלה כמו שצריך. האוכל עשוי היטב, סולידי ואולי קצת משעמם. בקטע טוב, כן?
רדלר, נחלת בנימין 48, תל אביב
