מטבוחה
גדלתי בבית מרוקאי שבו אמא ואבא עבדו כל יום מהבוקר עד הלילה. באותה נשימה זה גם היה בית חם ואוהב ואמא הייתה בשלנית על שכל יום שישי הייתה מעמידה סירים. עד היום זה קורה. הסנדוויצ'ים שהאחים שלי ואני לקחנו לבית ספר בימי ראשון, תמיד היו הסנדוויצ'ים הכי שווים כי היינו דוחפים לשם את כל הדברים שנשארו משבת. הסנדוויץ' האהוב עליי היה חלה עם מטבוחה של אימא. המטבוחה שלה מפוצצת בשום ובחריף, ועם החלה שנשארה משבת זה מעדן. הייתי זורק את הסנדוויץ' שלי לתיק בית ספר, וככה כל הספרים והמחברות שלי היו מוכתמים בשמן אדום והיה להם ריח של שום. ככה במשך שנים ארוכות הייתי הולך לבית ספר עם מחברות מוכתמות – שגם ככה לא היה כתוב בהן הרבה – ומפיצות ניחוח של שום. היום אני מכין בבית מטבוחה בלי שום, כי סנדרה אשתי לא סובלת את זה, ומסתבר שאפשר לאכול מטבוחה גם ככה.
בתוך המקרר של שגב משה
חרדל
כולם אצלנו בבית מתים על חרדל ואוכלים את זה עם כל דבר – עם סטייק, עם עוף או עם צ'יפס – כולם מהקטן ועד הגדול. לא מוותרים על חרדל לא משנה מה.
איקרה
היום אני אוהב מאוד איקרה, ותמיד תמצאי אצלנו איקרה במקרר, אבל כשהייתי ילד שנאתי את זה. אמא שלי היא מרוקאית ואבא שלי מאלג'יר - ואיקרה זה מאכל שהכי לא קשור למשפחה, אבל הם אהבו את זה, והיו קונים הביתה חומוס ואיקרה בקופסאות ענקיות של ארבעה ליטרים. כשהייתי קטן הכנתי לעצמי כריכים בבוקר חצי ישן, וקרו לא מעט מקרים שבהם הייתי בטוח שאני מורח לי על הכריך חומוס, אבל בעצם הייתי מתבלבל בקופסאות. בלי לדעת הייתי מורח איקרה בנדיבות ומשקיע בסנדוויץ' היסטרי עם נקניק, עגבניות וחריף, ומשוכנע שאני מכין סנדוויץ' של החלומות. אבל אז בבית הספר הייתי נותן ביס ענקי – ומגלה שמרחתי איקרה במקום חומוס. לא יכולתי לאכול את זה, לא משנה כמה רעב הייתי. יום אחד, כשהייתי סו שף במסעדה בנווה צדק, השף של המסעדה השאיר לי רשימת הכנות, והייתה שם גם איקרה. אמרתי לעצמי שאם נגזר עליי עכשיו להכין איקרה, אז אעשה את זה כמו שאני אוהב וכמו שאני חושב שזה צריך להיות. יצאה לי איקרה פצצה והיום אני ג'אנקי של איקרה ומאוהב בממרח הזה בכל מצב.
אבוקדו
בני הבית חולים על אבוקדו, כל היום מחכים אצלנו שהאבוקדו יבשיל ויגיע לרכות הנכונה. הבן הקטן שלי, ליבי, יכול לשאול אותי פעמיים ביום אם האבוקדו מוכן. אני מכין מזה גוואקמולי, קרם אבוקדו או סתם ככה בסלט ליד החסה. הבית שלנו פתוח לטעמים.
סיר עם תבשיל
תמיד יש לנו במקרר סיר עם אוכל מבושל, שאותו או אני או סנדרה מכינים, היא גם מבשלת טעים מאוד. גדלתי בבית שאוכל היה מעורבב בו עם הכול, וכמו שבספרים ובמחברות היו כתמי שמן אדום של מטבוחה, ככה בחורף הייתי מתכסה בשמיכות עם ריח של חמין, כי בשבתות אמא הייתה מכינה סיר חמין על הפלטה ומכסה אותו בשמיכה עבה בשביל שבטעות לא יברח החום. סיר עם אוכל מבושל זה תמיד משהו שמזכיר בית.
ירקות ופירות
אין אצלנו ארוחה בלי סלט ירקות על השולחן, שאותו אני אוהב להפציץ בלימונים. ובכלל, אני משתמש בלימון כמעט בכל דבר. העניין הזה שלי עם לימונים מגיע מהסלט חסה של אימא שלי, שכולנו מאוהבים בו מאוד והוא מפוצץ בלימון. אני אוהב להכין ממרחי זיתים, ולפחות פעם בשבועיים אני מכין טפאנד זיתים שחור וירוק, וכולם עפים על זה.
צנצנת חמוצים של אמא
תמיד תהיה אצלנו במקרר צנצנת חמוצים של ג'ולי, אמא שלי. כשהייתי קטן היו בדרך קבע על החלון צנצנות חמוצים שהיא הכינה, והיינו מפרקים את זה. במסעדה היפנית שלי גם יש חמוצים, ותמיד כשאני שם אני מנשנש את החמוצים ונזכר בצנצנות של אמא. אני כמעט ולא אוכל כלום במסעדות שלי, כי קשה לאכול את האוכל שבישלת כל היום, אבל על החמוצים היפנים האלה אני לא מוותר.
