צפו: המונה טועם אכל שניצל עם המון אורז וסלטים
(צילום: שמוליק דודפור)
יש שני מקומות בארץ שבהם אני נוהג בלי להאזין לרדיו: בבני ברק ובכביש התענכים, אותו כביש המקשר בין כביש הסרגל לכיוון בית שאן מסביב. איך יכול להיות שעד היום לא הרחיבו את הכביש הארור הזה? כמה אנשים היו אחראים על כביש התענכים במהלך השנים? מה התירוץ הקבוע לא להרחיב ולהפריד את הנתיבים בכביש הכל כך מסוכן הזה?
מאז קום המדינה זו סכנת נפשות אמיתית לכל האזור - העמדתם כיכר באמצע כביש מהיר, לא חשבתם על זה שלפחות פעם אחת רכב יעוף מהכיכר קדימה כמו מטוס אבל בלי כנפיים? על כביש התענכים אין כפרות או סליחות על הדרך. כל טעות - ואתה לא.
עוד ביקורות אוכל רחוב שיכולות לעניין אותך:
עד כאן דו"ח מצב נוכחי עצוב ביותר. כשנסעתי בכביש ראיתי שלט שכתוב עליו "בלבוסטה" - לחבר'ה הצעירים שבינינו הביטוי הזה כנראה לא מוכר, אבל המשמעות שלו היא אישה שלא מוותרת לעצמה ולכל הסובבים אותה אף פעם, לא עוצרת את עצמה בכל מעשה ידיה.
הגעתי עד לצומת הראשון ואז חיפשתי קצת פרטים על המקום, מי נגד מה וראיתי את הבוטקה שבכניסה הקטנה למושב אביטל. אם אתם על הדרך ורוצים להיכנס לאכול אצל בלבוסטה, תטריחו את עצמכם בבקשה דרך היישוב עצמו, זה יותר בטוח בשביל כולם. המקומיים יודעים לנהוג בתוך סכנת הנפשות של כביש התענכים אבל אנחנו, הלא מקומיים, עדיף לנו לבוא מסביב.
באותו יום אני בכלל הייתי בדרך עם משלוח יותר מדי חשוב מתל אביב לצפון הארץ ולא יכולתי לעצור וללכת לאכול באמצע המשלוח, אז סימנתי לעצמי דגלון על המקום כדי שאעבור בו בדרך חזרה לתל אביב. היה לי ברור שהתיאבון שלי הולך להתעורר בדרך חזרה אחרי המשימה.
הדלפק נפתח ומיטל פתחה את בלבוסטה שלה. היא פתחה את המקום מאחורי הבית שלה, אחרי שבמשך שנים ארוכות הרעיון הזה היה רק רעיון ואף פעם לא הסתדר לה באמת לפתוח אותו. לפני חמישה חודשים בלבוסטה סוף סוף נפתח ומיטל פשוט העבירה את המטבח החוצה לדלפק על הכביש הסואן. למרות זאת אי אפשר לפספס את הנוף מכל כיוון - אנחנו נמצאים בתוך העמק, מסביב לנו הרים לרוב ושדות מוריקים מכל כיוון.
בחוץ יש שלט עם תפריט בלי מחירים. המנות רק התחילו להגיע מהבית של מיטל אל תוך בלבוסטה, מיטל רק התחילה לסדר את המקום, כשאני כבר החניתי את המונית על הכניסה, עוד לפני הגל הראשון של הלקוחות הקבועים. אמרתי לעצמי שאזמין לי משהו בבגט או בפיתה ואמשיך בנהיגה, אבל אז נפלתי על האנשים שם עם שאלות לרוב.
יש כאן אוכל ביתי, אוכל של מיטל, שכל פעם היא משנה קצת. הלכתי על בטוח והזמנתי מנה של שניצל ומיטל אמרה לי, "שב תאכל". מיהרתי יותר מדי בשביל לשבת אבל מיטל כאמור בלבוסטה אז הקשבתי לה כמו שצריך וישבתי לאכול. לא ידעתי כמה אני הולך לאכול ומה - זה התחיל עם שניצל ואחר כך הכל הונח על מגש שמרוב משקלו כופף לי את היד כשניסיתי לצלם.
קודם הסכמנו על שניצל, אבל אצל מיטל אין דבר כזה רק שניצל או שניצל אחד קטן - היא פשוט מכינה הרבה מדי שניצל על ההתחלה, וזה שניצל בגודל דף פוליו שמספיק לכולם. הבנתי שאני הולך לשבת לאכול אורז והרבה, בצלחת.
האורז היה אחד-אחד ומעל להכל, כדי שלא יהיה יבש, הייתה שעועית בתרמילים. וזו רק הצלחת. אחר כך התחילו הסלטים: סלט המטבוחה של מיטל - לא חריף, רק בטעם מעולה, סלט ירקות קצוץ קטן, סלט משאוויה חמוץ מדי כמו שצריך, זיתים ורצועות של פלפל חריף ירוק שהחמיצו אותו חצי הדרך. כל זה על מגש קטן שלא ידע שאפשר להעמיס עליו כל כך הרבה, הוא לא ידע שהוא יהיה כל כך מפורסם המגש.
הרמתי את כל המגש לקול הערותיה של מיטל שאני אשב לאכול כי הכל מתקרר, וחמש דקות שלמות הלכתי מכות עם היד שלי כדי לצלם כמו שצריך את כל ה-35 שקלים שבתמונה, כי ככה אני אוכל - כמה שיותר ואם אפשר במחיר לכל כיס. לרגע הרגשתי שמיטל אירחה אותי כמו בת משפחה אסלית, עם כל מה שיוצא מהמקרר יחד עם מנה חמה בצלחת. ולא לשכוח את הבגט - אם פיספסתם את האורז במקרה, ולא היה לכם ברור מה הבגט עושה על המגש, אז שתדעו שמיטל לא מגישה אוכל בלי לחם, בגלל זה יש גם בגט על המגש. שלא תצאו בטעות רעבים חס וחלילה.
אם החלטתם דווקא היום לאכול פחות, בלבוסטה זה לא המקום להתחיל לחשוב על לאכול פחות. תגיעו רעבים ותצאו שבעים ואל תשכחו לשפוך את כל החריף על האורז ומעליו את כל המטבוחה. כל כמה ביסים תעצרו לרגע להיות מנומסים ולנגוס קצת בירקות או במשאוויה כדי לזכור שהחיים לא תמיד מתוקים.
