בשבוע האחרון מזג האוויר השתגע לגמרי. הנחתי על הגז סיר עם ירקות מהגינה, חומוס ועלי חומאה שגדלים פה באזור, ויצאתי לטייל עם הכלב ואחד הילדים שלי במדבר הגדול שבחוץ. הכלב רץ אחרי משהו שרק הוא ראה, ובזמן שאני ניסיתי לקרוא לו שלא יתרחק, הבן שלי הלך לכיוון שיח קוצני שיצאו ממנו שלושה פרחים סגולים וצהובים. הסתובבתי אליו והתקרבתי.
מתכונים נוספים שיכולים לעניין אותך:
"תראה את הפרחים אבא, למה הם פה?", הוא שאל, והשאלה שלו זרקה אותי לסוף שנות ה-90, כהיינו ישנים הרבה בשטח. לא יודע מה היה שונה בנו אז מהיום, אבל בכל זמן פנוי שהיה היינו מעמיסים את התרמילים על הגב, ועושים לילה בשטח. היינו עולים מעל נחל גשרון עליון, לוקחים דרום מערב ומגיעים אל המצוקים מהצד השני של הגבול שלנו עם מצרים.
ידענו איפה הגבול עובר, אבל זו הייתה תקופה אחרת. לא היו תצפיתניות, לא היו כמעט סיורים, ואם כבר היו אז היה להם ג׳פסים (ג׳יפ סיור) של פעם והם נסעו איתם רק בצירים שבהם אפשר היה לנסוע. לעזאזל, אז לא היה גבול. היו אבני גבול כל כמה קילומטר, אבל הגבול עצמו היה וירטואלי. עם השנים, תפסנו יותר ויותר ביטחון, והתחלנו יותר ויותר לעבור את הגבול. היום זה אולי זה נשמע ממש לא הגיוני, אבל אז זה אפילו היה נדרש. נזכרתי בכל זה בפיגוע האחרון שם, בגזרת הר חריף, שבו נהרג מאש של מחבל-שוטר מצרי שני לוחמים ולוחמת מגדדוד ברדלס.
האוכל בטיולים האלה התחיל עם מנות חמות, כשהיינו ממש צעירים, ולאט לאט נהפך להיות ארוחות שטח רציניות יותר - סיר, ירקות, אורז. למי בכלל היה אז כסף לבשר, ובתאכל'ס אם כבר היו לנו כמה שקלים אז הם היו מנותבים ישר לבקבוק יין או וודקה.
אני זוכר שהלילות במדבר הן פרופר לילות עם עצמך. וזה לא שהיינו לבד, היינו שניים, שלושה, ארבעה חברים, אבל בסופו של יום החוויה במדבר היא שלך עם עצמך. זו מדורה דולקת שהריח שלה מלווה אותך לאורך כל החיים, וגם 30 שנה אחרי, עדיין בכל פעם שאני מריח מדורה אני מרגיש שאני במדבר עם חברים מהעבר ובשיחות עם עצמי אל תוך הלילה.
אני זוכר פעם שהלכנו והלכנו בלי סוף, ולקראת הערב ממרחק גדול ראינו מחסום צה"לי באמצע שום מקום. זה היה הכי סוריאליסטי: תדמיינו שטח פתוח, שטוח לחלוטין מכל צד למרחק קילומטרים, ואז רק דרך עפר חוצה את השממה השטוחה הזו מצד לצד, ובמרחק מה משם עומדים חיילים. כשהגענו אליהם הם שאלו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו עושים שם. ענינו שאנחנו מטיילים, ואז ישר בלי למצמץ שאלנו אותם את אותה השאלה - "ומה אתם עושים פה?".
החיילים היו מבוגרים מאיתנו, אני חושב שהם היו חבר'ה בסדיר. הם חייכו וענו לנו בביטחון מלא: אנחנו כאן בשביל לשמור עליכם. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בחיילים סדירים מחוץ לעמדות שלהם (שכולנו ידענו איפה הן היו). אבל זו בטח לא הייתה הפעם האחרונה. צחקנו והצבענו להם על העובדה שאפשר פשוט לעבור קילומטר מזרחה או מערבה והם בכלל לא היו יודעים שעברנו.
המפגש הזה היה לנו כל-כך מוזר, כי הרגשנו בטוחים מאוד במרחב שלנו. אף פעם לא הרגשנו מוגבלים או מפוחדים בשטח שלנו, ואני מאמין שגם להם היה מוזר לפגוש פתאום באמצע שום מקום חבורה של בני נוער במרחק של 20 קילומטר מהעיר, בלי מבוגר הולכים משום מקום אל שום מקום.
היו הרבה בעיות בגבול הזה. מבריחים מסיני היו צריכים פשוט להיפגש עם המקבילה הבדואית שלהם מהארץ. זו הייתה תקופה שלאף אחד באילת לא היה חסר חשיש.
והיו גם פיגועים בגבול הזה. מידי פעם שוטר מצרי היה מבצע פיגוע וישר מקהלת הפוליטיקאים הייתה מדברת על יציבות השלום, תוך שהיא מציינת שאלו הם אירועים חריגים. עוד היו מסבירים אז, שאי אפשר לעשות גבול רציני בין המדינות כי זה בלתי אפשרי כלכלית ופיזית בגלל תוואי השטח. אבל כל זה היה עוד הרבה לפני שהתחילה תופעת המסתננים, הפליטים או מהגרי העבודה (תלוי בפוזיציה הפוליטית שלכם). כמה שנים אחרי כן הגיעו עשרות אלפי אנשים ממדינות אפריקה, והגבול הזה נהיה בעייה של ישראל כולה ולא רק של אזור הדרום.
ואז בהחלטה אחת פתאום הגבול הבלתי אפשרי נהיה אפשרי. כלכלית ופיזית. דרכים נפרצו, גדרות הונחו, הוקמו יחידות, והגבול שפעם היה אבן גדולה כל חמישה קילומטרים, נהפך להיות אמת ברורה.
היום, אני בן ה-44 עוצר ליד החיילים, מציע להם מים או כל דבר אחר שיש לי באוטו ולא שואל למה הם שם. היום אני מבין למה - כי הם שומרים עלינו מהשלום היציב עם מדינה שאני באמת אוהב. אני בתחושה שהם לא עושה כלום כדי לנרמל אותי בפני האזרחים של המדינה הזאת. אזרחי מצרים שטופים בסיפורי כעס עליי, עלינו ומידי פעם, אחד מהשוטרים יוצא למסע הרג בגבול. כנראה שזה שלום בגרסת המזרח התיכון.
העולם שלי האט והאט בזמן שהבן שלי התקרב אל שיח הקוצים עם שלושת הפרחים הצבעוניים והיפים, וברגע שהוא שלח אליהם יד, הספקתי לגעת לו בכתף. הוא הסתובב אלי ומיד אמרתי לו: "אל תקטוף. לא כל יום פוגשים בפרחים בלב המדבר".
מרק עונות מעבר: חומוס עם חמציץ ומולים
ככל שמתחמם יותר, אני נוטה יותר לטעמים חמוצים במרק. לא יודע למה, אבל זה עובד לי יופי גם בגרסאות קרירות יותר של אותם מרקים. כל הירוקים בגינה שלנו נמצאים בשיא שלהם עכשיו, המנגולד, המרווה, החמציץ וזה בדיוק הזמן להכין מהם ארוחה שמצד אחד ממלאת, מצד שני לא מפילה מהרגליים. אפשר כמובן להכין בדיוק את אותו הדבר בלי המולים בסוף כלל אצבע עם מולים, לעבוד רק עם מולים סגורים, שמריחים טוב וללא ה"זקן" הקטן שמחובר אליהם.
המצרכים:
לחומוס –
1/2 ק"ג חומוס
ציר עוף עשיר
כמה שיני שום
חופן עלי כוסברה
כמה עלי מרווה
למרק –
1 גזר, חתוך לקוביות
1 בצל סגול, חתוך לקוביות
כמה גבעולי סלרי, פרוסים
כמה שיני שום, פרוסות
1/2 כפית פפריקה מעושנת
1 כפית דבש
2 צרורות מנגולד, שטוף ופרוס
צרור חמציץ, פרוס
3 כוסות חומוס מבושל
1 ק"ג מולים נקיים מזקן (סגורים כולם)
שמן זית
מלח, פלפל
אופן ההכנה:
- בסיר עם בסיס עבה, הביאו את כל המרכיבים לרתיחה, והנמיכו את הלהבה. המשיכו לבשל עד שהחומוס מוכן ורך. קררו את הכל יחד למשך לילה. מחממים בעדינות כדי "לשחרר" את הציר, והפרידו את גרגרי החומוס משאר הדברים ושימרו אותם למרק.
- להכנת המרק - בסיר עם בסיס עבה, חממו את שמן הזית. הוסיפו את השום והפפריקה עד שהריח שלו מציף את כל המטבח אבל מבלי שישרף. הוסיפו את הגזר הבצל והסלרי ותנו להם להזיע בסיר, מבלי שישנו צבע כמה דקות.
- הוסיפו את המנגולד והחמציץ ותנו להם לקמול כמה דקות בסיר. הוסיפו את החומוס, הדבש וכסו במים. הביאו לרתיחה, והורידו לאש נמוכה. אחרי 40-50 דקות מוסיפים את המולים, ובשלו כחמש דקות נוספות. מגישים מיד.
ליאור רפאל הוא השף והבעלים של מסעדת "המבורגר בלויתן" באילת
