כשנכנסנו ל"גריל רום" במלון המלך דוד בירושלים, קיבל את פנינו הרכב ג'אז עם זמרת. חשבנו לעשות אחורה פנה, אבל זה היה מאוחר מדי. המסעדה הייתה חצי ריקה, וזה לא עשה רושם על הנגנים שניגנו במרץ, בווליום גבוה, מתענגים על כל תו. אנחנו התענגנו קצת פחות. זו הייתה מוזיקת מעליות נימוחה שאמורה להנעים את הזמן, לא ביפ-בופ אוונגרדי של מועדונים מעושנים באיסט וילג' בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
עוד ביצים עלומות:
למען האמת, התפאורה די התאימה לסיטואציה הג'אזיסטית. הגריל רום (The Grill Room) הוקמה על חורבותיה של מסעדת לה רג'אנס האגדית שפעלה במלון ברציפות מאז הסיקסטיז, וזה כאילו שהזמן עצר מלכת - חיפויי עץ על הקירות, בר מרשים, כיסאות שאתה נבלע לתוכם. הכול מאוד חוּם, מאוד כבד. אפשר להריח את ריח הסיגרים שבוודאי עישנו שם פעם, כשעוד היה מותר. ועכשיו? חבורה של בוגרי רימון, אני מניח, מנגנת סטנדרטי ג'אז מנג'סים. ביקשנו לעבור למרפסת בחוץ.
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הגריל רום מבקשת לדמות את עצמה לסטייק האוס ניו-יורקי טיפוסי מעדות הפיטר לוגר, גאלגר'ז או סמית' אנד וולנסקי. עכשיו, יש בעיה קטנה אחת: אני לא מכיר סטייק האוס ניו-יורקי טיפוסי שהוא כשר. הגריל רום, בגלל המיקום שלה במלך דוד, נאלצת להתמודד עם מגבלה לא פשוטה. באופן די משונה, עניין הכשרות לא מצוין בשום מקום על גבי התפריט. כתוב ש"הנתחים שלנו הם מפרות מקומיות בלבד מגזע הולשטיין ומיושנות 30 יום לפחות לקבלת נתח משויש, עסיסי ובעל טעם עמוק". כתוב גם שהבשר הוא "בר קיימא". רק את זה שהוא כשר השמיטו לחלוטין. סועד תמים שנכנס למסעדה כלל לא יהיה מודע לעובדה זו, שגם לא נאמרת על ידי המלצרית (לבושה בסינר לבן, אדיבה וידענית, כמו שהיה נהוג פעם, במאה הקודמת). אני לא אטען שמדובר בהטעיה מכוונת, אבל כשמישהו מונע ממך אינפורמציה, יש לו את הסיבות שלו. תיכף נגיע אליהן.
השף של הגריל רום הוא רועי ענתבי. לפני כמעט עשור הוא הוביל מסעדה בשם ברטי בקינג ג'ורג' בתל אביב. זו הייתה מסעדה פשוט אדירה. ענתבי בישל שם אוכל מקומי, לבנטיני, הרבה לפני שהפך לקלישאה משומשת. משהו מברטי ניכר במנה של סשימי אינטיאס ברוטב של עגבניות מותססות וגבעולים חלוטים של אספרגוס ירוק ולבן. הדג שנפרס לפרוסות עבות באיכות נהדרת והרוטב החריף הם הדבר הכי רחוק שאני יכול לחשוב עליו מסטייק האוס ניו-יורקי, וטוב שכך. אנחנו בירושלים, לא מתחת לגשר בברוקלין.
בכלל, המנות הראשונות היו נהדרות. לביבות דגים (בעצם קציצות) קטנטנות, שלוש במספר, עשויות מלוקוס קצוץ ועשבי תיבול, טוגנו ללא דופי, עם איולי אנשובי בצד. רכות-רכות מבפנים, פריכות מבחוץ, עשבי התיבול לא מאפילים על טעמו הדגי של, ובכן, הדג. ולצידן, סלט. או ליתר דיוק – קונסטרוקציה מרהיבה של סלט. עלי חסת ליטל ג'אם, חסה שמקורה בצרפת והיא הכלאה בין לבבות קיסר לבין חסת חמאה, מסודרים קומות-קומות וביניהן פרוסות אבוקדו ותלתלי בצל ירוק. המבנה של הסלט דמוי טורוּס או בייגלה, והוא מזכיר בתצורתו את הקינוח הצרפתי פארי ברסט. זה באמת סלט שהרכיבו אותו עלה-עלה. החסה פריכה כל כך, האבוקדו רך, רוטב ההדרים מאגד את הטעמים. סלט שרואים שהושקעו בו מחשבה ומאמץ. מי היה מאמין שאדבר ככה על סלט.
למעשה, הסלט גרם לנו לאופטימיות מופרזת. אם הסלט כל כך מוקפד, הרי אין סיכוי שהסטייק ייפול ממנו ברמתו. ובכן, טעינו ביג-טיים. הגיע הסטייק. פריים ריב במשקל 500 גרם על גבי צלחת חמה ורוחשת, כנהוג, פרוס לפרוסות. רק חסרה הייתה החמאה הנוזלית שנמזגת מלמעלה. הו, כמה שהייתה חסרה. במקומה קיבלנו רוטב ציר בקר שצומצם 48 שעות. זה לא עזר. ביקשנו שהסטייק יגיע מדיום רייר, בקשה סטנדרטית כמובן. הגיע מדיום וול. הטעמים היו לגמרי שטוחים, נטולי מורכבוּת, כמעט בלתי מורגשים. זה לא סטייק עם נוכחות. אין בו את ההנאה היצרית, הקמאית, של לנגוס בנתח בשר ולהרגיש את הטעם הברזילי מתפשט בפה. היה בו משהו נורא דל וחסר. אה, כן, יכול להיות שזה בגלל שמדובר בסטייק כשר? אותה עובדה שניסו כל כך להסתיר מהתפריט. עכשיו הבנו הכול.
לקחנו גם שניצל עגל, ולו כדי להיזכר בבר פִינק המיתולוגי שפעל בירושלים במשך 73 שנים ונסגר ב-2005. הגישו שם שניצל עגל מפעים, עדות לכך שבישראל הייתה פעם מסורת עיקשת של אוכל אירופי. בגריל רום מגישים שניצל דק ופריך, וזה בעצם כל מה שנדרש ממנו. סביר לגמרי, אבל לא משהו שצריך לחזור עליו שוב.
לצידו הזמנו צ'יפס. רואים שנורא השתדלו עם הצ'יפס. הוא מוכן במקום ומנסה להידמות לצ'יפס המפורסם של השף הסטון בלומנטל, שמוגש במסעדת דינר במלון מנדרין אוריינטל בלונדון. זה הצ'יפס שמטוגן בשלושה שלבים של טמפרטורות משתנות (Triple-cooked chips): מבשלים, מטגנים, מכניסים למקפיא, מוציאים, מטגנים שוב, שוב למקפיא, שוב מטגנים. התוצאה כל כך פריכה שכשאתה נותן ביס, האדמה רועדת. הצ'יפס של הגריל רום היה רופס מבחוץ וקמחי מבפנים. לא פריך כלל וכלל, ובוודאי שלא הורגשה רעידת אדמה. לפחות ניסוּ.
לקינוח הזמנו פאי לימון שנראה מרשים. המרנג היה גבוה כמו גבעה. אלא מה, זו מסעדה כשרה. מקרם הלימון והקלתית נעדרה החמאה. וכך, הקרם היה בעל טקסטורה ג'לטינית והקלתית היתה קשה עד כדי בלתי אפשרית לאכילה. הכניסו כאן בדיחה מתבקשת על חשבונם של קינוחים כשרים.
אז רגע, מה היה לנו בגריל רום? סטייק האוס ניו-יורקי שבו המנה הכי טובה שאכלנו הייתה סלט חסה? באמא שלכם?
על קצה המזלג: הגריל רום במלון המלך דוד מנסה להעמיד פנים שהוא סטייק האוס ניו-יורקי. רק שיש בעיה אחת – זו מסעדה כשרה שמנסה להסתיר את כשרותה. כשאכלנו את הסטייק הבנו גם למה.
גריל רום, מלון המלך דוד, רחוב דוד המלך 23 ירושלים
