רצה הגורל או מישהו עם חוש הומור משובח, ופסטיבל הכנפיים השנתי של בריטניה, Wingfest, הגיע לאצטדיון האולימפי בלונדון ביום שבו במרחק שעתיים בלבד ברכבת נפתחה האולימפיאדה האמיתית. בפריז התכנסו טובי הספורטאים והספורטאיות, שיצאו למסע מרתק בניסיון לדחוף את עצמם לקצה ולהראות שאין גבול ליכולת האנושית. בלונדון ניסו מאות אלפי אנשים לשבור את שיא העולם בשחייה בשמן עמוק.
את ההזדמנות לזכות במדליית זהב אולימפית איבדתי אחרי קבלת החגורה הצהובה בחוג ג'ודו, אבל אכילת כנפיים נראית כמו משהו שעוד ניתן להצטיין בו. גם ככה כל ישראלי יודע שמנגל ללא כנפיים זה כמו אולימפיאדה ללא אכזבה מספורטאים ישראלים: לא קרה, לא קורה ולא יקרה. אבל כיוון שהכנפיים בישראל רק משמשות כהכנת הקרקע, המפגש איתם כיצירת אמנות שמצדיקה פסטיבל שלם שכבר חוגג עשר מהדורות, הצריך ליווי מדוקדק. הנבחרים הם אלכס ואמאלי, זוג שגדל בטקסס, מעוז כנפיים באימפריה הבלתי מעורערת של התחום, ארה"ב. החך שלהם הוצת יותר פעמים ממתחם האימונים של בית"ר ירושלים והם מזהים מקילומטר מי יודע להכין כנפיים בסגנון באפלו ומי משחק בנגיסי עוף מהמקפיא.
לא פחות מ-55 דוכנים עצמאיים התייצבו כדי לפנק את מאות אלפי האנשים שפקדו את שלושת ימי הפסטיבל, הנחשב לגדול בעולם מסוגו, בציפייה לבלוס כנפיים מהסוג שלא מוצאים ב-KFC. ההערכה היא שלא פחות מחצי מיליון (!) מנות הוגשו וכשרואים צלחת ועליה מגדל עצמות, מבינים שזה לא מספר מופרך בכלל. הכנפיים במיל' הללו ננגסו ונמצצו מכל הכיוונים האפשריים וגם הבלתי אפשריים, במאמץ לסחוט כל טיפה מרטבים כמו אננס, תפוחים ומייפל, לצד תיבולים חריפים להדהים מאפריקה ואסיה. כמובן שהמצרכים הכי חשובים מלבד הכנפיים היו כוסות מים לכיבוי האש ומפיות נייר להסרת הדביקוּת.
המסע מתחיל בדוכן קטן ונטול תורים שמציע "כנפיים בסגנון סרי לנקה", שהתגלה כאוצר קטן עם רוטב אננס וחריפות מתונה ונעימה, מהסוג שבא להגיד שלום וללכת ולא מתיישב בחזה עד שבאה משטרה. בצמוד אליו עמד הדוכן של Chicken Bandits, שהציע כנפיים בסגנון מערב אפריקה, שהיה טוב מאוד אם אין לכם בעיה עם תחושה של רימון עשן בתוך הפה, אבל בכל מקרה שום בעיה שבירה לא תפתור. ואכן, אחרי אתחול הלשון הגיע תורם של Eat The Bird, שהלכו אול-אין עם ההשראה האמריקנית והדגימו למה הכנפיים שלהם זוכות בפרסים: כנף אחת עם וופל בלגי וטעמים של קינמון, מייפל, וניל ודובדבן, לצד מנת כנפי באפלו לוהטת ברוטב גבינה כחולה ושחורה. זה לא רד בול שנותן לך כנפיים – אלה כנפיים כאלה.
המקום עצמו נראה כאילו מישהו העלה על מטוס יריד שלם מלואיזיאנה והנחית אותו קומפלט במקום שמתהדר באלף שנות אנדרסטייטמנט. מלהקת הקאנטרי שהופיעה על הבמה המרכזית ועד לאטרקציות כגון השלכת גרזנים ושתיית בירה בלי עזרת הידיים, הכול הריח כמו שלוש הט"תים של אמריקה: טיגון, טראש וטמטום. העובדה שבאותו סופ"ש גם ברוס ספרינגסטין הופיע בעיר כבר העלתה חשד לפלישה מתוזמנת.
לא פלא שהתור הארוך ביותר נרשם בדוכן של Poor Boys, שהבטיחו את הכנפיים הכי פרועות וגם אינסטגרמיות של האירוע. זה לקח לא פחות מ-40 דקות (שבמהלכן הובאו כמובן כנפיים מדוכנים נוספים, אף אחד פה לא פראייר) עד לקבלת כנפיים ברוטב באפלו, גבינה מותכת מפילדלפיה וצ'יטוס (!) , לצד כנפיים ברוטב אלבמה ברביקיו, פיטאיה (!!) ופצפוצי סוכר. שלושתנו הסכמנו שהתמונות בהחלט היו יותר מרשימות מהטעם, אבל גם הוא לא היה רע בכלל (המנה עם הפיטאיה נתנה תשובה חיובית לשאלה "האם ורוד הוא טעם?") וכמובן שהיה בזה די כדי לנעול את האירוע: אחרי כנפיים כאלה לא באמת אפשר לחשוב אפילו על מנה נוספת. למעשה, בדרך החוצה אי אפשר שלא לתהות איך אין בחוץ ערמה של מנופים שיישאו את האנשים לביתם. בכל זאת, הם צריכים להספיק לאולימפיאדה.
