זה התחיל כמו עוד יום רגיל, ופתאום הכול לא הסתדר לי. בכלל לא הסתדר. בתוך זה אפילו הצלחתי לשכוח לאכול ארוחת צוהריים. לאט לאט הרגשתי איך הרעב מתעצם יותר ויותר. נסעתי למסור משלוח למשרד הייטק, לבחור שלא היה מוכן לרדת לאסוף את המשלוח, למרות שידע שאני במונית ואין לי חנייה, אז לא נשארה לי ברירה והייתי מוכרח לשלם על חניון. ואז חשבתי לעצמי שאם כבר שילמתי על שעה חנייה, אז כדאי שאנצל אותה עד תום, וירדתי חזרה למטה מהמשלוח ונותרו לי עוד 45 דקות פנויות למצוא משהו לאכול מתחת לבניין. ובחיים כמו בחיים - כל עכבה לטובה. אני מוצא עצמי מאמין יותר ויותר במשפט הזה, לפני שאני מתחיל להתעצבן. זאת השיטה הטובה לעבור מהמורות בדרך.
כשסיימתי את השליחות הייתי כבר ממש רעבֿ, וגם, כאמור, היה לי זמן פנוי, אבל מיד הבנתי שמתחת לבניינים הגבוהים של המתחם הזה יש יותר מידי מלכודות אוכל. כל אחת מהמלכודות נראתה בדיוק כמו המקום שלידה, רק עם שם אחר. שמתי לב גם שכל הרעבים יורדים באותו הרגע לאכול, דקה לפני הצוהריים.
בהתחלה ראיתי שם שווארמה, אבל אותי זה פחות עניין, לא התחשק לי לרדת על מנה שווארמה כדי לא ליפול מעייפות. אבל אז נזכרתי שכבר ראיתי על רחוב בן גוריון את "מסבה פול", אבל לא התייחסתי למקום, כי כמו תמיד, קל לקחת מקומות קטנים כמובן מאליו, ולהתייחס אליהם כמו היו חלק מהצבעוניות של הרחוב. הפעם החלטתי לאכול בקטנה, משהו קצר ולעניין, כמו תמיד. בפעם הראשונה בכל מסעדה אני קצת נרתע וחושש מהלא נודע, אבל כבר הגעתי לחומוסיה לטעום על הדרך חומוס. מה כבר יכול להיות, מה כבר יכול להשתבש?
את המקום פתח רועי לפני כמעט 20 שנה, אחרי שלמד לימודים מקצועיים בתחום ההסעדה. הזמנתי לי את המנה הקבועה שלי, ושמתי לב שבאמת הגעתי רעב מידי. הבטחתי לעצמי שאני חייב לבוא לטעום את החומוס הזה שוב פעם, כי כשאתה רעב - הכול הרבה יותר טעים. רועי הכין לי את המנה: קודם כל היה שם כמובן חומוס, והרבה. החומוס לא היה דליל, וזה היה חומוס משחתי עם מרקם טוב, קצת בז'אנר הכבד. זה הזכיר לי את הימים הטובים ב"מפגש הסטייק", אז בין פיתה לפיתה הכף של החומוס הייתה נשלחת אל תוךהקערה ונאחזת בתוכה.
רועי הגיש לי את הצלחת ואני לקחתי את המנה והלכתי לאכול אותה בשקט. אכלתי את החומוס עם מזלג ונהניתי מאוד - הטעם היה מעולה. זה היה חומוס עם טחינה, אבל לא יותר מידי טחינה. טעם החומוס התעלה על הטחינה והכל היה שם מאוזן ומעולה. אבל אז נגעתי בקצה האצבע בשמן הזית שעטף הכל. אני יכול לספור על כף יד אחת את הפעמים בהן טעמתי שמן זית מעולה כל כך. ממש יכולתי לטעום את עץ הזית דרך השמן. הרגשתי כמו נשלחתי מבלי להתאמץ אל תוך מטע עצי זית. ככה המשכתי להתענג על החומוס תוך כדי נגיעות קלות בשמן הזית מסביב. פעם יותר ופעם פחות. אחר כך המשכתי לטחינה המעולה. הפול קצת פחות עניין אותי. המלצה שלי - אל תוסיפו ישר בהתחלה את רוטב הלימון, לי הוא סתם הפריע לטעם, כי עם חומוס כל כך טעים, אני רוצה להרגיש את החומוס.
סיימתי את המנה ואז כמו ילד קטן ביקשתי עוד קצת חומוס לבד בצלחת. בלי לחשוב פעמיים רועי לקח את הכף של החומוס, דחף אותה שוב לקערת החומוס הגדולה, ובלי לעצור לרגע, ובלי ששאל אותי כמה או למה, הוא הרים משם מערום לא קטן של חומוס. ניסיתי לסמן לו שלא ישים כל כך הרבה חומוס, אבל רועי פוצץ לי את הצלחת. היה לי נעים לגלות, שגם כאן לא גובים תשלום על השלמה של המנה ועל מילוי נוסף. רק כאן, על החומוס לבדו, הוספתי קצת מהרוטב הלימוני, וברגע הזה הוא התאים בדיוק. בתום חצי שעה חזרתי לחניון לאסוף את המונית שלי עם הכובע הצהוב. הפעם כבר נכנסתי לאוטו לא שבע אלא מפוצץ לגמרי. אחרי שבוע חזרתי לטעום שוב את החומוס של רועי, והפעם הייתי פחות רעב ובהתאם לכך גם אובייקטיבי יותר. הספקתי לצלם את המנה במלוא הדרה, נתי לחומוס את הכבוד שלו, וגם הפעם ביקשתי, וקיבלתי, עוד קצת חומוס בצלחת. בדיוק כמו שאני אוהב.
