אני ניצב מול מסך מחשב. לפניי תפריט ובו 35 מנות. שמות מורכבים של מנות, שבוודאי לא מוכרים לרבים מהלקוחות ונקראים כמו טעות הקלדה דוגמת ביבימפאב, בולגוגי, טוקבוקי ועוד. מאחוריי משתרך תור של אנשים רעבים, בדיוק כמוני, שמתים כבר שהאיש האיטי שלפניהם יסיים את ההזמנה שלו, בדיוק כפי שאני הייתי חש בסיטואציה דומה. מה בדיוק מזמינים? להוסיף גבינה? מה זה קימצ'י? האם בכלל אני נמצא בטיול בסיאול או בטוקיו? לא. אני באזור שווה בתל אביב, ממש ליד הבורסה לניירות ערך.
הביס של יהונתן - מסעדת JMT
(צילום: עמוד האינסטגרם JMT)
מעלות רבות יש למסעדת JMT החדשה, אבל גם הרבה על מה לעבוד. ניכר שהניסיון הרב של אנשי רשת הסושיות של אוקינאווה הביא אותם לעשות את הצעד הבא, והוא הבאת המטבח הקוריאני, על השפעותיו האמריקניות, לתל אביב.
JMT הוא קיצור של ג'ון מאטאנג, שמשמעותו בסלנג קוריאני הוא פאקינג דלישס, סליחה על השפה. שם מנסים להנגיש לנו את האוכל הקוריאני. זהו מטבח צבעוני, צעקני ועז טעמים, שנהנה מהשפעות רבות של המדינות השכנות לו, וכן מתרגום מערבי שהגיע כאמור מנחיתתו בארצות הברית.
ב-JMT אין כמעט מקומות ישיבה מקורים. שלושה שולחנות תחת כיסוי של המבנה, והיתר תחת כיפת השמיים. במעט ימי החורף זה הופך לאתגר, וגם בימי הקיץ המיוזעים בטח לא נעים. זו נקודה שדורשת מחשבה לעתיד. את ההזמנה הממוחשבת כבר הצפנו בהתחלה, ונסכם בכך שבאוכל כזה מיוחד, ישמח כל לקוח להדרכה והסבר בשעת ההזמנה.
אחרי שצלחנו את אתגר ההזמנה, האוכל התחיל לזרום. פתחנו עם ארבע מנות ראשונות. כנפיים קוריאניות חריפות (32 שקל), מנה בהשפעה אמריקנית ברורה. שתי כנפיים גדולות, מצופות בבלילה שמעניקה מעטפת פריכה, ונמשחת בגלייז חריף. הביס טעים בסך הכול, אבל המעטפת עבה מדי. נדרשים שני ביסים לפחות כדי לצלוח אותה. מנה אותנטית יותר היא הקימצ'י פאג'ון (48 שקל). הקימצ'י הם כרוב וירקות נוספים המותססים ומייצרים חווייה של מה שאנחנו מכירים כחמוצים. במנה הזו הם מוגשים בתוך פאנקייק או חביתה. אם תרצו, זה בעצם עיג'ה קוריאנית, חביתת ירק. מנה טובה ויצירתית, אך כזו שלא מחזיקה לבד, אלא עובדת יפה כנשנוש לצד מנות נוספות.
מנה מפורסמת ואהובה נוספת מקוריאה היא הטוקבוקי (38 שקל) - גלילי קמח אורז שהפכו לטרנד לוהט ברשתות. מה שהכי מזכיר טוקבוקי, זה בעצם ניוקי, רק שכאן במקום תפוחי האדמה, קמח האורז הוא השולט, והמרקם פחות ענני מהגרסה האיטלקית והרבה יותר לעיס. בקוריאה וגם ב-JMT הוא מוגש על פי רוב ברוטב של גוצ'וג'אנג, רוטב פלפלים פיקנטי, והביצוע מוצלח.
חתמנו את פרק הראשונות במנה הכי טעימה בפער, הקורן דוג הקוריאני. מה הופך את הנקניקייה על מקל לקוריאנית? שני דברים: את הנקניקייה מחליפה גבינת מוצרלה, ואת הקטשופ והחרדל מחליפים רטבי הפלפלים הפיקנטיים הטובים של המקום. זהו ללא ספק הביס המוצלח ביותר בין הראשונות ואולי בארוחה כולה. גבינה חמה ונמתחת במעטפת קריספית. שיחוק אמיתי שיכול באמת להפוך ללהיט. ההיבט השלילי היחיד הוא המחיר: 32 שקל עבור שיפוד מוצרלה. הוא אומנם ירד מ-42 שקל, וכל הכבוד, אבל נשמח לעוד קווץ' קטן.
לעיקריות דגמנו שלוש מנות מאפיינות. הביבימבאפ (84 שקל), אולי מנת הדגל של המטבח הקוריאני - ירקות, בשר ואורז שנצרבים בנפרד, מעליהם ביצת עין מטוגנת ומעל הכול רוטב הפלפלים הפיקנטי. מערבבים יחד וטורפים. המנה מוגשת בקערה יפה, ובהכנתה היא בהחלט נאמנה לקודים המקוריים. התוצאה הסופית מעט אנמית בטעמיה, ולא מוצלחת מספיק. מה שכן היה מאוד טעים זו מנת הראמיון פרגית (78 שקלים). גרסה קוריאנית למרק היפני הנערץ. ציר עוף וקימצ'י, שמייצרים קרקעית חריפה ונהדרת של מרק טוב. ביצה רכה, פרגית צלויה כהלכה ואטריות. יופי של ביס, כמעט ארוחה מלאה בקערה אחת. כיף.
ואם כבר גרסאות קוריאניות לאגדות יפניות, היינו חייבים לנסות את הסושי שלהם, הגימבאפ סלמון (68 שקל). שוני אחד בולט ועיקרי הוא הגודל. הרול הוא מפלצתי וגס עד מאוד. הביצוע של JMT נאמן מאוד למקור הקוריאני, ולכן אין תלונות אליהם כמובן. לא סתם העדינות היפנית ניצחה בנוקאאוט את המקבילה ממזרח, וכבשה את העולם.
עוד היבט מתסכל בגזרת התמחורים הוא גביית אקסטרה על הרטבים של המקום. שלושה שקלים עבור כל רוטב הם עוד הכבדה על מחיר המנות שבוודאי אינו נמוך. אם יש רוטב שרלוונטי כתוספת למנה מסוימת, אז ראוי שיוגש איתה ללא תוספת תשלום.
החוויה ב-JMT מהנה מאוד בסך הכול, אבל עדיין לא שלמה. ההשקעה במקום ובאווירה ניכרת מאוד. השאיפה להביא מוצר צבעוני, ואותנטי מורגשת גם היא, ונראה כי הפקשושים הקטנים וחוסר הדיוק הם תולדה של עסק בתחילת דרכו. כאבי גדילה מה שנקרא. נדרשות התאמות ודיוקים, שיפור בתהליך ההזמנה ובעיקר במחיר.אם תהליך הגדילה יעשה את שלו, אז ייתכן שבקרוב JMT באמת תהיה פאקינג דלישס.
