צומת הרחובות קינג ג׳ורג׳ ושלמה המלך בתל אביב הוא לא מקום פסטורלי במיוחד. מכוניות מצפצפות נון-סטופ, אוטובוסים חולפים ומותירים אחריהם שובלים של עשן ופיח, רוכבי קורקינטים משתוללים בכביש ודורסים הולכי רגל, אופניים חשמליים מתנגשים בעגלות תינוק. בלגן לא נורמלי. ברוכים הבאים לגיהינום האורבני החדש. ג׳ונגל שאיבד שליטה כבר מזמן. תושבי העיר מנווטים בו כמו חיילים בשדה הקרב. כל יום שבו לא שברת את הרגל או את היד הוא יום טוב. סחתיין, היה לך מזל.
ביקורות נוספות למנויי +ynet:
דווקא על אחת הפינות בצומת המטורלל הזה החליטו לפתוח בר יין חדש, וינונה פוראבר, על שמו של הקעקוע שעשה ג׳וני דפ כהומאז׳ לאהובתו המיתולוגית, וינונה ריידר. השולחנות מפוזרים בחוץ, משקיפים על הכאוס. על הספסל הציבורי ממול יושב השף אביתר מלכה, בוגר ריאליטי שזכה בעונה הקודמת של "משחקי השף". מלכה מתפנן לו בסבבה על כוס יין לבן ומשקיף על הנעשה, מדבר עם חבר, מסיים את כוס היין, מניח אותה בצד, ממשיך לפטפט בסבבה ולוקח ת׳זמן. הוא לא צריך להיות במטבח? צריך, צריך. שיא המשמרת, המקום מפוצץ באנשים, והשף שאחראי על האוכל מריץ צחוקים על המדרכה כאילו כלום.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
המזל הוא שזה לא בא לידי ביטוי בתפריט ובהוצאה לפועל של המנות. וינונה פוראבר שייכת לגל חדש של ברי יין שנפתחו בזמן האחרון בתל אביב (תרצה, ג׳וס). מקומות קטנים שלא מנסים ללכת בגדולות. הם מודעים למגבלותיהם ולא מעוניינים להיות "מסעדות" מן המניין. זה מוציא מהם את המיטב. "הצורך הוא אבי ההמצאה", כמו שנאמר, וברי היין מצליחים להתבלט להתעלות מעל המגבלות הבסיסיות שלהם. האוכל אמור בסך הכול ללוות את טקס שתיית היין, אבל בפועל במקומות הללו אפשר למצוא מנות עשויות היטב, שאפתניות במידה, טובות לא פחות מאשר אלו המוגשות אצל האחיות הגדולות והמבוססות. עזבו אתכם מהגדרות. כן מסעדה, לא מסעדה, כן בר יין, לא בר יין. בעולם החדש אפשר לאכול טוב גם בבודקה מתחת לאדמה.
התפריט בווינונה פוראבר לא יעיף לכם את הסכך. אין כאן איזו בשורה מקורית או מהממת. גם לא צריכה להיות. השף מלכה הולך בקטנות ויודע איך לעשות את זה. הוא חניכו של אייל שני, ולמד ממנו איך לא להתערב יותר מדי ולא להפריז ולא להעמיס, ולתת לחומרי הגלם להגיד את מה שהם רוצים להגיד. זה מתחיל עם ברוסקטה של פורל שעושן במחטי אורן על גבי פרוסת לחם מחמצת, עם קרם פרש, בצל ירוק וגירודים של שורש חזרת. העישון של הדג הוא עדין וכמעט בלתי מורגש, ומעניק רק נימה של טעם וארומה. פורל הוא דג נפלא, גאווה למגדלים, פאר הבריכות. הלוואי והיה מחליף את הסלמון המאוס ומעיף אותו לכל הרוחות מחיינו.
סשימי ילו פין (טונה צהובת סנפיר) מוגש באגווצ׳ילה דובדבנים, משרה מקסיקני שבדרך כלל מבוסס על מלפפונים, ליים וצ׳ילי ומגיע במנה של שרימפס נאים. כלומר מעין סביצ׳ה, אבל לא. כאן הדובדבנים נמעכו למעין רוטב ונוספו למלפפונים קצוצים. הטונה הנאה החליפה את השרימפס. הדג טוב וטרי, הדובדבנים בעונתם, מתוקים-חמצמצים. מנה יעילה להפליא.
אפרופו שרימפס, הזמנו שרימפס קוקטייל. זו אחת ממנות הברים האיקוניות והחביבות ביותר. שרימפס חלוטים שמוגשים עם רוטב טרטר פשוט וטובלים בו. בווינונה פוראבר ביקשו להתחכם. השרימפס הם מסוג גמברי (שרימפס אדומים טריים) והרוטב הוא רמולד צרפתי, מתובל בעשבי תיבול. אלא שלשרימפס היה טעם לוואי לא נעים, הם היו נימוחים באופן חשוד, כאילו שנחלטו יתר על המידה, שכבו זמן רב מדי במקרר ואיבדו צלם אנוש (צלם שרימפס). מה שהציל אותם היה סלט שהוגש בצד, עם תאנים, פטל, כוסברה ופלפל חריף. ואם סלט פשוט מאפיל על שרימפס אדומים טריים – מעדן אלוהי שאין עליו ויכוח – אז כנראה שיוסטון, יש לנו בעיה.
אחרי כישלון השרימפס, המשכנו לשתי מנות חמות מצוינות: אניולוטי ממולאים בדלעת צלויה, ברוטב של חמאת מרווה ופלפל שחור עם שברי עוגיות אמרטי (עוגיות שקדים). זו מנה איטלקית קלאסית שמשחקת על הטעמים המתוקים של הדלעת והעוגיות. הרוטב עשיר, הכיסונים דקיקי גזרה ומבושלים היטב; לצידם הזמנו ממליגה שהתרחקה שנות אור מהמקור הרומני שלה. מלכה מוסיף לדייסת התירס בצלים וגרגרי תירס טריים חרוכים, פלפלי חלפיניו כבושים, כוסברה, קרם פרש ופרמזן מגורר. התוצאה לוקחת פנייה חזקה לכיוון אמריקה. זו מנה שמזכירה מרק תירס מקסיקני עשיר, מנחם ופיקנטי. ההיפך הגמור מהממליגה הניטרלית. פיאסטה במקום צ׳ה פאצ׳ה.
מנה נוספת הייתה קבב בר ים שמוגש עם במיה תאילנדית צלוי על הפלנצ׳ה, טחינה ו"פרפיום עגבניות" (מישהו אמר אייל שני?). זו עוד מנה יעילה שמבוצעת ללא פגם, ואין ממנה יותר מדי ציפיות אך גם לא אכזבות גדולות. קבב דג זה קבב דג, ואכלנו מיליונים כמותו ועוד נאכל מיליון גם בעתיד. וינונה פוראבר היא לא אחת שהולכת נגד הזרם.
תירס שהופיע במערכה הראשונה במנה מלוחה יופיע במערכה האחרונה במנה מתוקה. נראה לי שזה נכתב פעם במחזה של צ׳כוב. אביתר מלכה מתגלה כשף עם מומחיות מיוחדת בצמח הצהוב. הפנקוטה מעולה, שמנתית, ונילית, ועליה קראמבל וגרעיני תירס קלויים ורוטב קרמל תירסי דביק ומתקתק. יש איזשהו הדהוד של פופקורן בקינוח, וזה מה שמרומם אותו מדרגה של "קלאסי ומשעמם" לדרגה של "וואללה, כזה עוד לא טעמנו".
כשסיימנו את הארוחה הבנו, בפעם המי יודע כמה, שברי היין מסוגה של וינונה פוראבר לא באמת נופלים מכל מסעדה "לגיטימית" אחרת. זה ז׳אנר קל וקליל שמאפשר לך לאכול בזול יחסית מנות קטנות וטובות, באווירה שחפה מציפיות מופרזות או כובד ראש. יצאנו אל הרחוב וכמעט דרס אותנו קורקינט בצומת. הצלחנו לחמוק ממנו ברגע האחרון.
על קצה המזלג: וינונה פוראבר היא בר יין שהתמקם בצומת תל-אביבי טיפוסי, איפה שהקורקינטים משתוללים והאוכל הוא לא יומרני, מבוצע היטב, יעיל ואפילו יצירתי לעיתים. ואף מילה על ג׳וני דפ.
וינונה פוראבר, שלמה המלך 2, תל אביב
