יש מעט מאוד מיתולוגיות קולינריות אמיתיות בישראל, והרבה מאוד יחסי ציבור והמון רעש על לא כלום. עם כל הכבוד, לא כל דוכן פלאפל בן 20 שנה בנתניה ראוי להיקרא "מוסד" ולא כל מסעדת פועלים חייבת שיהיה לה ערך בוויקיפדיה או ספיישל "חיים שכאלה". שחררו, באמא שלכם. ישראל היא מדינה קטנה עם היסטוריה קצרה, ותרבות האוכל שלנו עדיין לא סגורה על עצמה עד הסוף. באירופה יש מסעדות שפועלות מאות שנים ברציפות בלי לסגור את הדלת. היהודים התנתקו מהגולה והגיעו הנה, והמציאו את עצמם מחדש גם על גבי הצלחת. בעצם, הסיפור הישראלי הוא סיפור של ספוג. אנחנו סופגים וסופחים ושואבים ומנכסים אלינו מכל הבא ליד. לפעמים זה עובד, ולפעמים זה עילג וצולע. כמו חקיין אלביס ממוצא רומני.
ביקורות נוספות:
אלבמה היא מיתולוגיה מקומית, עד כמה שאפשר. זו מסעדה נתנייתית שמעמידה פנים כבר שנים שהיא מוסד ברביקיו מהדרום העמוק בארצות הברית. או לפחות מפנטזת, ויעיד על כך השם שלה. היא קיימת כעשור וחצי. זה לא מעט במושגים מקומיים, ובזמן הזה היא הצליחה לצבור קהל רב של אוהדים שהגיע מפה לאוזן. השמועות העקשניות דיברו על מסעדה מגה-פופולרית שמלאה חודשים קדימה וכמעט בלתי אפשרי להשיג בה מקום. ממש פלא נתנייתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אנחנו הצלחנו להזמין מקום באלבמה מהיום למחר. כשהגענו, המסעדה הייתה די ריקה. את פנינו קיבל ניחוח שאי אפשר לטעות בו. בשר מעושן. מאוד מעושן. המטבח של אלבמה פתוח לרווחה, וממנו ניבטת מעשנה ענקית שצבעה שחור משחור. המסעדה מעוצבת באופן סגפני. זו לא מזללת ברביקיו. יותר דומה לאולם שמחות מהסבנטיז. אלבמה ממוקמת בלב אזור המוסכים בנתניה, מולה ניצבת חנות הכול בדולר, ומצידיה פיצוצייה ותחנת דלק. אמריקה זה לא כאן, ורסנו, וזה בסדר גמור. זה הנוף הישראלי הטיפוסי, ואלבמה היא יציאה מקורית ולגמרי לא צפויה. מכירים את המושג "חור בקיר", שנועד לתאר דוכני אוכל שנמצאים הרבה פעמים במקומות נידחים? אז אלבמה היא חור בתוך חור. ואני כותב זאת במלוא הסימפטיה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלנו שם, והזמנו את תפריט הטעימות שעולה 250 שקלים לאדם, וכולל כמות בשר שיכולה להספיק לדינוזאור בגודל בינוני. באלבמה יש מדיניות BYOB ( הבא את המשקה שלך), ולכן אם תרצו לשתות משהו שהוא לא מי ברז, תצטרכו לקפוץ לפיצוצייה (שמול החנות הכול בדולר). המלצרים והמלצריות הם יעילים ומקצועיים ורואים שהם בני בית. זה כל כך רחוק מהכאוס השירותי של המסעדות התל-אביביות. ברמקולים השמיעו ג׳וני קאש ו-Take Me Home, Country Roads, המנון הקאנטרי היפהפה של ג׳ון דנבר. אם נעצום את העיניים נחשוב שאנחנו בקנטקי? נו באמת. נוֹ וֶויי, חוזה (בתרגום לעברית: אין מצב).
לפני שהבשר מתחיל להציף את השולחן מביאים לנו מנות פתיחה חביבות. סלט כרוב כבוש (כנראה מקופסת שימורים אבל מה רע), סלט חסה טרי וקערית עם שעועית מבושלת עם נתחים של אסאדו. מאוד פשוט, מאוד בסיסי. לא משהו שאמור לקחת את הפוקוס מההצגה הראשית.
והנה מגיע הנתח הראשון. פיקניה ורדרד פרוס דק שהגיע, כנראה בטעות, בטמפרטורת החדר. החיתוך הוא לא כשל רוסטביף או קורנדביף אלא עבה יותר, ולכן אי אפשר להתייחס לנתח הזה כאל מה שהאמריקנים קוראים לו Cold Cuts (בשר קר שדוחפים לתוך סנדוויץ׳ או ישר לפה). הפיקניה היה אמור להיות חם ולא פושר. לא נורא. הלאה.
מכאן, הנתחים הגיעו כמות שצריך. היישר מהמעשנה, בהגשה ושיטות חיתוך שונות. אסאדו על העצם בעישון ארוך ועם שכבת שומן עבה למיטיבי לכת, סינטה פרוסה דק, נתח קצבים שמגיע בקוביות בגודל ביס, רצועות דמויות ספגטי של שייטל והמנה שעליה גאוותה של אלבמה – פילה ועליו כבד אווז. כן, בנתניה עדיין מתלהבים מטורנדו רוסיני.
הייתה בעיה אחת מהותית עם כל מנות הבשר: העישון. ברגע שכל נתחי הבשר מגיעים מאותה מעשנה, הם עוברים כמעט אותו תהליך של סטנדרטיזציה אגרסיבית. בקיצור, יש להם פחות או יותר אותו טעם. קשה להבחין בניואנסים מתוך מסך העשן. הנתחים עשויים היטב, לא יבשים ומיובשים, ורדרדים, עסיסיים, אבל במבחן טעימה עיוור לא בטוח שתצליחו להבדיל בין הסינטה לנתח הקצבים והשייטל. בברביקיו אמריקני יש טכניקות שונות לכל נתח וקיימים הבדלים ניכרים, נניח, בין חתיכה של צלעות לכתף בקר. באלבמה השונוּת די מתפוגגת, והטעמים מתאחדים זה לתוך זה.
הבשר לא משויש, לא מיושן וגם לא הכי-הכי איכותי שיש. זה בשר שהוא פלטפורמה עבור תהליכי עישון ברקמות מן החי. הבשר נכנס למעשנה ויוצא ממנה, וזה המקסימום שהוא יכול לעשות. כך נוצרת ארוחה שהיא די מונוטונית בסך הכול. לא ארוחה רעה או גרועה, חלילה, אבל גם לא איזשהו הישג יוצא דופן שעליו נבנים מיתוסים קרניבוריים. אל תצפו לגדולות ונצורות. אלבמה זה קצת כמו לעשות על האש אצל החבר׳ה.
קינחנו במלבי וקרם גבינה שמגיעים בכוסיות של צ׳ייסרים. קינוחים לצאת ידי חובה, אבל סבירים לסוגם. אלבמה הסתדרה בלעדינו ב-15 השנים האחרונות, וגם תמשיך להסתדר בעתיד. זו חוויית אכילה די ייחודית על הרקע המשובט של מסעדות מסחריות שהתפשטו ברחבי ישראל, עם אותו התפריט הים-תיכוני ואותן המנות. אלבמה היא משהו אחר, לא בהכרח טוב יותר, אבל קשה לא להיות בעדה. מסעדה שהיא מוסד? אולי. יכול להיות.
על קצה המזלג: הגענו סוף-סוף לאלבמה, וגילינו שמסעדת הברביקיו הנתנייתית הוותיקה ממשיכה לעשות את הקטע שלה. התפריט מורכב מנתחי בשר שיוצאים מהמעשנה, והטעמים הם לא רעים, אבל די מונוטוניים בסך הכול.
אלבמה, אזור התעשייה צפון, דוד פנקס 47, נתניה
