לפעמים כל מה שצריך זה מכנה משותף. איזו הבנה בסיסית בינך לבין המסעדה, תחושה שקיימת קירבה תרבותית ואתם חולקים עולם דימויים דומה ויש אינטימיות. זה מה שקרה כשנכנסנו לריב ווסט (Rive west), מסעדונת חיפאית שאת פשר שמה שכחנו לברר. על הקיר תלוי צילום מפורסם ויפהפה של מאן ריי, ובו מופיע חברו סלבדור דאלי. תקליט ג'אז הונח על אחד המדפים. אלה רפרנסים של אנשים שיש להם עולם פנימי. הם לא סתם הונחו שם בתור קישוט. הריהוט וינטג'י, אבל לא וינטג' יוקרתי של חנויות מעצבים. וינטג' של שוקי פשפשים. המשענת של הכיסא שעליו ישבתי כמעט התפרקה. אפילו זה נראה לי חינני פתאום. האווירה היא כאילו שהזדמנת לסלון של מישהו שיש לו טעם טוב, והוא מארח אותך בביתו בלארג'יות וברוחב לב.
לא רוצים לפספס אף מסעדה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גם המלצרית הייתה משכמה ומעלה. היא לא הייתה "שירותית", ולא עילגת ולא חפיפניקית מעצבנת. סתם היה לה אכפת. בשלב ההזמנה היא הזהירה אותנו שהזמנו יותר מדי אוכל. מתי זה קרה לכם בפעם האחרונה? התרגלנו למסעדות שהושקעו בהן מיליוני שקלים, אבל שכחו דבר חשוב אחד: נשמה. מאחורי ריב ווסט אין קבוצות משקיעים ואין מעצבים ואין ממתגים. האוכל לא נמצא כאן כדי לפוצץ לכם את המוח. יש לה לב פועם, וזה כל מה שהיא צריכה.
עוד ביצים עלומות:
בשנים האחרונות, תרבות האוכל התפתחה בצורה דרמטית. המודעות לחומרי גלם צמחה ועלתה. כולם מדברים על המטבח המקומי, ובגדול מגישים את אותן מנות. זה יכול להיות עילאי וזה יכול להיות משעמם. ריב ווסט לא משחקת במגרש הזה. היא כאילו מצהירה מראש – אנחנו מסעדונת, בר אוכל, איך שלא תקראו לזה, ובאנו לעשות לכם נעים בעזרת המשאבים המוגבלים שעומדים לרשותנו. אל תבואו עם יותר מדי ציפיות, או.קיי? זה לא קונצרט לדגי ים נדירים, בשר משובח, ירקות מלוקטים וכל מיני להטוטים טכניים. את זה תחפשו במקום אחר. כאן הכול פשוט, מספק ומענג. ישר ולעניין, בלי בלבולי מוח מיותרים.
הבישול כמעט מאולתר. אפילו קצת גס בקצוות. שוב, התחושה הביתית הזאת. כמו להיקלע לארוחת יום הולדת, והטבח עושה מה שמתחשק לו באותו רגע. יש לו חלה שנשארה משבת? אז הוא מורח ריקוטה ומניח עליה סביצ'ה מוסר, עם גספצ'ו עגבניות מגי בצד. כל מה שנותר זה לטבול את החלה עם הדג הנא בתוך פנכת מרק העגבניות הפיקנטי, והשילוב בין השניים הוא מושלם לסוגו.
ברד פודינג מלוח עם שרימפס הוא לא ממש ברד פודינג. זה לא מאפה פשטידתי שזה הרגע יצא חם-חם מהתנור. המונח לא נכון. מדובר בחתיכות של לחם ישן שטוגנו במחבת. יותר מזכיר, נניח, את השימוש האיטלקי בשאריות של פחמימות כמו בסלט פנצנלה או מרק ריבולטה. הלחם מתרכך ברוטב סמיך של חמאה וגבינת גרוייר, ולתוכו נזרקות עגבניות לחות, גבעולי אספרגוס, פרוסות ארטישוק (מתוך צנצנת) וכמה שרימפסים קפואים ומופשרים. כאמור, חומרי הגלם זה לא הטופ של הטופ, והם גם לא אמורים להיות. השילוב ביניהם הוא זה שיוצר את הקסם הכל כך בסיסי וכל כך טעים הזה.
גם מק אנד צ'יז היא לא מנה לאניני טעם במיוחד. אצל האמריקנים מדובר בטראש מוחלט, ואילו הגרסה של ריב ווסט בכל זאת מנסה לרומם את כל העסק לגבהים חדשים ולא מוכרים. לתוך ערבוביית הגבינה והפסטה מוסיפים כאן ברוקולי, שמנת פורצ'יני, גבינת ברי וקרמבל בייקון. הגבינה מעניקה טעם חד שלא קיים במק אנד צ'יז המקורי. זה הבדל משמעותי שהופך את המנה הזאת לכזו שגם מבוגרים יכולים לאכול - לא רק יאנקים מוטרפים. אם הם היו יודעים שבחיפה מגישים מק אנד צ'יז עם גבינת ברי – ועוד צרפתית! – הם היו משגרים טילים על מקדש הבהאים.
ריזוטו ארביאטה היא מנה שיש לה היגיון משלה: זו אימפרוביזציה חיננית. לקחו את הריזוטו, עירבבו אותו ברוטב העגבניות החריף של פסטה ארביאטה, וליתר ביטחון הוסיפו פרוסות תמנון. ומה יצא? במפתיע, משהו שעובד. האורז עשוי היטב, אל דנטה כמו שכתוב בספרים. התמנון התרכך ונצרב כמו שצריך, והרוטב איכשהו מצליח להידבק לפרמזן. זו מנה מהז'אנר של "זה מה שהיה לנו במזווה" או "בלילה חלמתי על מנה מוזרה והתעוררתי עם קרייב לתמנון".
סיימנו עם "שרימפס בורגר". שתי קציצות שרימפס (הקפוא והמופשר ממקודם) בתוך שתי לחמניות בייגל מצוינות, עם עגבניות, חסה ומלפפון חמוץ, כשבצד תפוחי אדמה קטנים עם רוטב איולי פיקנטי. זו שוב מנה שמפלרטטת עם הטראש, אבל מצליחה להתעלות מעליו בזכות ביצוע מצוין והקפדה על הפרטים הקטנים. במעט מאוד המבורגריות – גם הבוטיקיות שבהן – תמצאו כאלה תפוחי אדמה פריכים. זה צ'יפס מהחלומות.
קינחנו בעוגת גבינה בסקית פשוט מעולה. מאז שהעוגה הזאת הפכה להיות אופנתית, אנשים קצת שכחו שכדי להכין אותה נדרשים תשומת לב ותזמון כדי לא לאפות אותה יתר על המידה. הליבה שלה אמורה להיות נוזלית. זו לא עוגת גבינה של שבועות שהכנתם מגבינת טוב טעם. הבסקית של ריב ווסט מזכירה לנו למה היא הפכה להיות כל כך טרנדית. ליקקנו אותה ואת עצמנו כמו חתולי רחוב ויצאנו אל הרחוב. המסעדה הזאת לגמרי יכולה להיות פייבוריטית שכונתית שמגיעים אליה גם מרחוק.
על קצה המזלג: ריב ווסט היא מסעדונת חיפאית שמגישה אוכל נטול יומרות וחסר פוזה. אם לא תבואו לשם עם יותר מדי ציפיות, תגלו מנות פשוטות, כיפיות ומספקות שעושות נעים בבטן. כן, מק אנד צ'יז, אנחנו מדברים עליך.
ריב ווסט, דרך יפו 48, חיפה
