בשיתוף יד מרדכי
צפו בסיפורו של מפעל יד מרדכי בצל ה-7 באוקטובר
(צילום: ירון שרון)
כשמפעל יד מרדכי החל לפעול לפני 88 שנה, איש לא האמין שקרבות הגבורה ישובו וייפקדו את הקיבוץ הצעיר, שאימץ את שמו של מנהיג מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ' - סמל הגבורה. אבל אז הגיע קרב הבלימה העיקש במלחמת השחרור, ושוב ב-7 באוקטובר נמהל בטעמו של הדבש המקומי טעם הגבורה הארצישראלית, בקרב הרואי שהתנהל על גדרות הקיבוץ.
"היו פה 40 מחבלים שניסו להיכנס ליד מרדכי", משחזר עידו דביר, מנהל הרכש החקלאי של מפעל יד מרדכי, דור שלישי בקיבוץ. אבל המתקפה לא צלחה בזכות גבורת התושבים וכוחות הביטחון: "כיתת הכוננות שלנו, ביחד עם משמר הגבול שיושבים פה וכוח של הימ"מ, הגיעו לפה וחיסלו את המחבלים יחסית מהר". בראש כוח הימ"מ שבלם את המחבלים עמד ארנון זמורה ז"ל, שנהרג מאוחר יותר במבצע חילוץ החטופים בעזה.
בעוד בקיבוץ נאבקים במחבלים שמאיימים להיכנס פנימה, מנהלת מפעל דבש יד מרדכי, אוריאנה טובול, נמצאת בביתה. "התחלנו ליצור קשר ולהבין איפה כל אחד נמצא", היא משחזרת את אותה שבת שחורה. "העובדים שלנו מגיעים משדרות, נתיבות, אשקלון וחלקם מהמושבים בסביבת העוטף ומהר מאוד פתחנו חמ"ל".
באותה העת, במושב שרשרת, הסמוך לנתיבות, נמצא שמעון חורב שרודה עבור המפעל דבש מזה 30 שנה. חורב הוא אחד מתוך 55 דבוראים שמספקים ליד מרדכי את הדבש מכוורות ברחבי הארץ, בהם בעוטף ובצפון. במפעל מכנים אותם: "המשפחה שלנו". שמעון תכנן באותו שבוע לנסוע ליד מרדכי אבל אז שמע על המתרחש: "תכננתי להביא לקיבוץ מלכונים, מלכות. ואז אומר לי פאבל שהיה האחראי שם: 'אתה יודע מה קרה? הכול מבוטל. הרבה כוורות נפגעו".
"לרבים מהדבוראים נשרפו שטחי מרעה וכוורות", מסביר עידו דביר, שאמון על הקשר במפעל עם יצרני הדבש בשטח. "יש כוורות שהיו מוצבות גם בדרום, גם בצפון, ממש על הגבול והצבא לא אפשר להגיע אליהם. הרבה דבוראים נפגעו כלכלית מהאירוע הזה".
"לא התפניתי. היה לי חשוב שיהיה דבש – זה הסמל שלנו"
ביום שאחרי אוריאנה מתחילה לנסוע בין מלונות המפונים. "בשבועות הראשונים כל העיסוק שלנו היה לדבר עם האנשים. לא דיברנו על עסק, לא על מתי פותחים את המפעל, דיברנו עם העובדים שלנו", היא מספרת. "מצאתי את עצמי נוסעת מנתניה, לים המלח, לירושלים, לראות את העובדים".
מנהל הרכש החקלאי של המפעל בינתיים מגויס למילואים. בנו ונכדו של הדבוראי שמעון חורב מוקפצים אף הם, ובהמשך הנכד נפצע בעזה. האזור הופך לשטח צבאי סגור ולמרות זאת מחליטים ביד מרדכי כבר כעבור חודש לשוב ולייצר דבש ושמן זית. "כשפתחנו את המפעל כולם שמחו", נזכרת אוריאנה, "כולם רצו להגיע ולעבוד ובעצם לייצר משהו. זה לא היה פשוט. רעשים מטורפים בעזה מהסביבה, פגזים פה באזור, רואים רק חיילים, רק מוצבים של חיילים לאורך כל הדרך".
הכוורות של שמעון היו אף הן בשטח צבאי סגור, אבל הוא לא ויתר, לא התפנה וכשהיה ניתן התעקש להגיע לשטח. "אחרי חודשיים של לחימה התחלנו לנסות להגיע לפעמים עם ליווי ולפעמים בלי. לי זה היה חשוב כי רציתי שיהיה דבש לראש השנה, זה הסמל שלנו – 'ארץ זבת חלב ודבש'".
מנהלת מפעל יד מרדכי מעידה כי עם הזמן העבודה קיבלה משמעות אחרת. "המשמעות של ייצור ישראלי, ייצור מהעוטף השתנתה. אני חווה את היחד, את המחויבות. יש פה עכשיו ערב ראש השנה התרגשות של חג".
שמעון מתקשה למצוא עידוד ערב החג, אחרי השנה הקשה שעבר: "הדבר היחידי שאני יכול לומר - בערב כשכולם יאכלו את הדבש, נעשה להם קצת מתוק". בשביל אוריאנה הרגע הזה יהיה מרגש השנה במיוחד: "אחרי כל מה שעברנו ביחד, כל המאמצים זה שהאנשים יישבו ליד השולחן וייטבלו את התפוח בדבש יד מרדכי - בשבילי זה עולם". דביר, תושב יד מרדכי מאמין שהדבש השנה מהמפעל מבטא הרבה יותר ממאכל: "לחזור לייצר ולחזור לקנות תוצרת חקלאית ישראלית, זה חלק מהתקומה שלנו, חלק מהשיקום".
פורסם לראשונה: 04:00, 24.09.24
