צפו: המקום שהכניע את המונה טועם
(צילום: משי בן עמי)
עברו כבר 50 שנה מאז שברכה פתחה את הסנדוויצ'יה שלה, מקום מיתולוגי שהפך לשם דבר, אבל אני הגעתי לשם בפעם הראשונה רק השבוע כי לא יוצא לי להגיע יותר מדי לחיפה.
הפעם לא יכולתי להמשיך מבלי להגיע במיוחד לברכה והקדשתי את הזמן כדי לבקר במוסד הכל כך מדובר הזה. אני לא הראשון לכתוב על הסנדוויץ' של ברכה וזאת לא הולכת להיות הפעם האחרונה שלי במקום הזה החשוב כל-כך בגזרת אוכל הרחוב בארץ, שבו אפשר לאכול חצי כריך בלבד, ליהנות ולשבוע.
עוד ביקורות אוכל רחוב שאולי יעניינו אותך:
הדבר הראשון שהבנתי כשהגעתי לברכה היה שאני חייב להרפות עם הדרישות: יש עוד כמה מקומות כאלו ברחבי הארץ שבהם בעלי המקום הם הקובעים את הקצב ואת האיכות ובדרך כלל מדובר על פרפקציוניסטים עם חיוך על הפנים, אנשים שלא מוותרים לעצמם על שום פרט במהלך ההכנה של כל מנה שיוצאת תחת ידם.
כולם מקבלים יחס וכריך והסגנון של המקום מאוד ברור - אתה נכנס, אומר יפה שלום, אם בכלל נותנים לך לדבר, ויוצא עם סנדוויץ'
לא היה לי מושג מי נגד מי במקום הזה - צוות העובדים מסביב לברכה אץ ורץ לו לכל הכיוונים, כולל סיגי הבת שלה. כאן אם הלקוח מדבר הוא רק מפריע - הלקוחות הקבועים מגיעים ורק מסמנים עם העיניים כמו מודיעים שהגיעו, וברכה מאשרת שראתה אותם עם חיוך קטן ומחלקת חצי ברכה עסיסית לכיוון ההוא שלא הגיע יותר מדי זמן.
כולם מקבלים יחס וכריך והסגנון של המקום מאוד ברור - אתה נכנס, אומר יפה שלום, אם בכלל נותנים לך לדבר, ויוצא עם סנדוויץ'. ברכה מזהה בשנייה את חוסר הידע של המבקר הטרי שמגיע בפעם הראשונה. התפריט שמעל הדלפק נתקע איפשהו בשנות ה-70 ואף אחד לא טורח לשנות אותו. יש שם כל מיני שמות של כריכים ולא הבנתי מה כדאי לי לאכול. המקום עצמו צר מלהכיל סועדים אז רוב הלקוחות מזמינים ובורחים החוצה, מחכים שברכה תקרב אותם לכריך שיאכלו ברחוב.
ברכה הסתכלה עליי ולרגע אחד עצרתי לה את השוונג שהייתה בו כשאמרתי "אני לא אוכל מיונז". "מה אמרת?", אמרה ברכה מול הפנים שלי ולמרות הגודל שלי, לרגע הרגשתי הרבה יותר נמוך ממה שאני. "אני לא אוהב מיונז בכלל", עניתי וברכה נתנה בי מבט ששמור למישהו עם פוטנציאל בעייתי ולא מקומי בכלל. "מאיפה באת לי עכשיו?", אמרה, והכול ברוח מליצה כמובן. התחלתי לצחוק ואז היא חייכה אליי, קלטה שהבנתי את רוח המקום. ככה זה עובד כאן וזה מעולה כמו שזה כבר 50 שנה רצוף.
כריך שיכול להשביע שני אנשים לא קטנים בכלל
אמנם הכריך עצמו לא זול מבחינתי - 45 שקלים, אבל יכול בקלות להשביע שני אנשים לא קטנים בכלל. את זה עוד לא ידעתי על ההתחלה, להזכירכם, זו פעם ראשונה שלי בים. התחלתי להרגיש שאני לא שולט על הכריך של עצמי וברכה התחילה לרדת עליי קלות כמו נוהג המקום - אם אתם עדיני נפש, ברכה תעבור דרככם בקלילות. כאן זאת הממלכה רק שלה, העובדים מסביבה רק מלווים את ההחלטות שלה. ברכה היא המלכה ובצדק, אחרי 50 שנה מי בכלל יכול לערער על הצלחה.
הכריך מתחיל עם לחמנייה ענקית ולא קטנה בכלל. קודם כול מניחים אותה על הפלאנצ'ה לקלייה, הדפנות נחרכות והלחמנייה מתחממת. על הלחמנייה הונחו שלושה סוגים של פסטרמה על ההתחלה, בקטנה אבל הרבה - פסטרמה רומנית, רוסטביף וקורנביף. על כל זה מניחים כמה פרוסות של גבינה שמתיכים אל תוך הפסטרמות ואחר כך על הכול עוד ארבעה סוגים של נקניק, - פפרוני בקר, סלמי צרפתי, ברוקלין ופולני. אני הלכתי לאיבוד כבר אחרי שלושת הסוגים של הפסטרמות.
בילדות, אם היית מקבל בתוך כריך פרוסה על גבי פרוסה של פסטרמה, הרגשת שניצחת את המערכת. הכריך של ברכה פתר אצלי את הבעיה של איפה לאכול נקניק והרבה ממנו בעתיד. ככה בדיוק אני רוצה את הכריך שלי. ברכה חיפשה את ה"בעייתי" וישר הרמתי את היד לסמן לה. "אתה ההוא שלא אוכל מיונז באמת?", היא שאלה, "נראה מה נעשה איתך. סיגי נשמה, תטפלי בו". סיגי, הבת של ברכה, לקחה עליי פיקוד וכל הסנדווי׳ץ התחיל לקבל צורה.
התור שלפניי זז הצידה והגיע תורי. סיגי הוסיפה בעדינות רצועות מלפפון חמוץ, חסה מקצה לקצה וחריף מתחת להכול כדי שיכאב כמו שצריך. יצאתי מהמקום כדי לפנות קצת את האוויר בצפיפות של המקום ובינתיים הפלאנצ'ה המשיכה להתמלא בעוד ועוד מנות של נקניק ופסטרמה. הלכתי לצלם את הכריך עם הרקע של המונית וחזרתי לשבת על כיסא נמוך ליד כולם. בכל ביס הטעמים התאחדו - השיטה אצל ברכה היא פשוט להוסיף עוד פסטרמה ונקניק, ההפך מכל שאר המקומות, והכמות מביאה איתה את האיכות והטעם וגם את הלקוחות שחוזרים כבר למעלה מ-50 שנה.
לקראת סיום החצי הראשון של הכריך התחלתי להרגיש שאני לא יכול להמשיך - הכריך הכניע אותי. לפי ההיגיון שלי כשקונים מנה מעולה אוכלים פעמיים ואת המשך הסנדוויץ' של ברכה אכלתי לארוחת ערב. זה גם טעים וגם שווה כל שקל. ברכה לא רק אוהבת להכין את האוכל, היא גם אוהבת לתת תמורה מלאה לכל לקוח, אחד אחד, אפילו אם אתה בעייתי שלא אוכל מיונז. לפני שנכנעתי לחצי הסנדוויץ', נכנסתי להגיד לברכה שלום, עייף קצת מהכמות. ברכה הסתכלה עליי ובירכה "ביי עיוני", ויותר מזה אי-אפשר לקבל.
