בשנים האחרונות התחילה תנועה ירוקה כזאת, מין שיטה להפריע לנו לנוע ממקום למקום: רחובות ערים ברחבי הארץ, אפילו רחובות ראשיים, מופקעים מכל חניה אפשרית. אין לי מושג מי עלה על השיטה, זה כמו להגיד אם אין חניות - אז לא תהיה בעיית חניה. מי המטורלל שהחליט שאנחנו רוצים ללכת ברגל או באופניים במדינה עם 300 ימי שמש די מיוזעים? אנחנו לא נוותר על הרכב הפרטי שלנו אף פעם, אתם ברשויות רק מפריעים לחיות בתוך העיר.
גם רחוב בלפור בבת ים מופקע כבר שנים מחניות, אפילו זמניות. אין מה להגיד, בת ים כבר הרבה שנים יותר מטופחת מתל אביב, שאפו גדול, אבל אני רק רציתי לאכול מנה פלאפל, בלי ללכת אליה. ממש נהג מונית במשימה.
רחמונס נמצאת בתוך האמצע של בת ים. אם השלט לא היה בצבע צהוב, גם אני לא הייתי שם לב למקום, ונראה לי שרק יודעי העיר עצמה מכירים את הפלאפלייה הוותיקה.
מנה ראשונה בתפריט, כמובן: פלאפל. אז במיטב המסורת של המנה הראשונה בתפריט תמיד מנצחת, הזמנתי לעצמי מנה פלאפל.
בר סלטים מעולה, פיתה מעולה, כדורים מוכנים על המקום - רק על המקום, כאן מחכים שהלקוח יגיע, ואז מתחילים לטגן את הפלאפל. לא ראיתי קערה של כדורים שמחכים להתקרר.
עוד אוכל רחוב:
קהל הלקוחות הקבוע היה ישוב לו בשקט מסביב ליד השולחנות, בינתיים ריח הטיגון התגנב לכיווני, וכבר התחברתי לדלפק. אחרי שהצלחתי למצוא חניה, מי זז לאן? הגענו לאכול.
הכדורים היו מוכנים, הפיתה נפתחה לה, התמלאה בהמון כדורים - עד למעלה. כמה כדורים? אז ככה, הגיע הרגע שבו המנה הייתה מוכנה, הוכנסו אליה בשכבות הסלט והפלאפל, ואני הייתי כבר מוכן לאכול, ואז נוספו עוד כמה כדורים מעל, יחד עם סיומת מתבקשת של טחינה ועמבה. החזקתי מגדל של כדורים לא נגמרים.
אחת הלקוחות שאלה אותי אם טעים לי. עוד לא התחלתי לאכול, אבל העין כבר שבעה לה, מה יותר טעים מפלאפל טרי, שהוכן על הבוקר, טוגן על המקום. אישרתי: אני נהנה.
זה התחיל עם לאכול מלמעלה את הכדורים עם הטחינה והעמבה עליהם, כדורים רותחים ומעולים, וזה עוד היה לפני שהגענו לפיתה עצמה. הפלאפל קצת מלוח, אבל אני מאמין שיורידו את הכמות בהקדם. מודה שלא התאפקתי ואכלתי את כל המנה, עד פיסת הפיתה האחרונה. שווה כל שקל.
