מסעדת סופר המזרח בירושלים מתחבאת מאחורי דלת סתרים של מכולת אסייתית. המדפים מלאים במוצרים שונים, נודלס, רטבים וכדומה. המארחת יושבת מאחורי קופה. היא מקבלת את פני הסועדים ומובילה אותם פנימה. זה גימיק עיצובי חמוד להפליא ולחלוטין לא מקורי. ה״השראה״ לקוחה ממסעדת Chef's Table at Brooklyn Fare בעלת שלושת כוכבי המישלן שממוקמת בחלק האחורי של חנות מכולת בדאון-טאון ברוקלין. רק ששם זו אשכרה חנות מכולת אמיתית. אצלנו זו תפאורה כמו בתיאטרון (האבסורד). מזכיר קצת את הפוּד-טראקס שנפוצו בשנים האחרונות בישראל, בתור גרסה פרובינציאלית של הדבר האמיתי. בחו״ל, משאיות אוכל נוסעות ממקום למקום. זה חלק מהעניין. להפיץ הלאה את הבשורה הקולינרית. אצלנו הן תקועות כמו אבן שאין לה הופכין, בגלל סוגיות סבוכות של רישוי וחוקים מוניציפליים. נדמה לי שאיפשהו מסתתרת כאן מטאפורה למצבנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
אחרי שאתה עובר בדלת, מתגלה בפניך מסעדה מעוצבת למשעי, מעט אפלולית, רועשת במידה. לא משהו שלא ראינו קודם. סופר המזרח היא עוד חוליה בשרשרת של מסעדות אסייתיות-ישראליות שניתן לזהות לפי השילוש הקדוש: סויה, טריאקי ומיונז ספייסי. התוספות המקובלות אצלנו לסושי, שהוא לא באמת סושי, אלא בליל מוגזם לגמרי של חומרי גלם, מגולגלים זה לתוך זה עם טונה וסלמון ו"דג לבן" וטוביקו זרחני מלמעלה.
בסופר המזרח יש סושי ויש ראמן, וסלט סום טאם וקארי ופאד תאי ופוקי בול ובאנים. אי אפשר בלי באנים. זה עוד מאפיין של המטבח האסייתי-ישראלי. הבאן עוד רגע מחליף את הפיתה בתור הפחמימה הלאומית. ואל תדאגו, יש גם המבורגר. בקיצור, זה לא מקום שבא להקשות על הסועד הממוצע, אלא ממש להיפך. להיענות לכל גחמה. לידנו ישבה מישהי שחפצה דווקא בשניצלונים מתפריט הילדים. הביאו לה. בטח שהביאו לה.
המנות הראשונות הגיעו בקצב מסחרר ממש. מרגע שהמלצרית הודיעה "מה שמוכן יוצא", חלפה דקה וחצי ועל שולחננו התייצב, היישר מהמקרר, רול ספייסי טונה עם – קחו נשימה עמוקה – שומשום שחור, בצל ירוק, אבוקדו, מלפפון, ספייסי פנקו, פונזו וטוביקו שחור. רק חסר היה שידחפו פנימה גם את נס וסטילה. הרול היה קר, הטונה מאיכות לא ממש ברורה, טבלנו הכול במיונז ואיכשהו הדברים הסתדרו מעצמם.
המנה הבאה שהגיעה מיד אחרי כן ובמהירות האור היתה טטאקי סינטה, פרוסה דקה וצרובה, שאמורה הייתה להיות מוגשת לצד "רוטב וייטנאם". בפועל, הטטאקי טבל במשהו שנראה והרגיש כמו סחוג תימני וחציל קלוי. שאלנו את המלצרית מה יש ברוטב. היא אמרה ״לא יודעת. אני חדשה״. שאלנו מלצרית נוספת. גם לא ידעה. טוב, שיהיה סחוג וחציל.
האוכל, כמו בכל המסעדות האסייתיות-ישראליות, הוא נורא מתוק. אין כמעט מנה אחת שלא טובלת במצבי צבירה כלשהם של סוכר. למשל, קרפצ׳יו לברק שמוגש עם מיקס פיצוחים מתובלים, רוטב פונזו שהיה כמעט סירופי במרקמו וחצי לחמניית באן לספוג את הרוטב. או נניח, קבב עוף יפני שמוגש עם ריבת צ׳ילי. הקבב היה נהדר. עסיסי, חרפרף, צלוי בגריל פחמים. למה הוא זקוק לריבה? מה הוא, סופגנייה?
קבב נוסף היה "סמאש קבב", כלומר קבב שמעכו לו את הצורה, שהוגש, איך לא, בתוך באן עם איולי יוזו, כרוב ובצל פריך. גם כאן, קבב מעולה עם ניחוחות מזרח-תיכוניים ומזרח-אסייתים. אולי דמיינתי שזה הומאז׳ יפני לקבב אל-שעב המיתולוגי בעיר העתיקה. אבל הלחמנייה, נו, גם היא מתקתקה כמו, כן, הדבר העגול הזה שבולסים בחנוכה.
המשכנו למנה של פילה לברק שנצלה בגריל פחמים (גאוות המקום, עושה רושם, ובצדק), שהיה עסיסי ומפוחם היטב, והוגש עם אטריות אודון שבושלו יתר על המידה ברוטב קארי מהסוג התעשייתי הזה שמוכרים באריזות קרטון, אבל באמת שזה לא נורא. טעם חמים ונעים של בישול ביתי סטודנטיאלי.
להזמין קינוח במסעדה שבמילא מגישה אוכל מתוק נראה קצת מיותר, אבל הקינוחים, הכשרים, היו מעולים. אם לא הייתי יודע, לא הייתי מנחש שאין בהם ולו טיפה חלבית אחת. מוס שוקולד, כהה ומריר, עם ריבת שמן שומשום, ריבת שמן זית (אוהבים כאן ריבות) וחתיכות של בראוניז שוקולד. זה היה פחות מתוק מהמנה של הקרפצ'יו. גלידת בננה נהדרת, חלקה, קרמית, עם קראמבל קשיו ושמן זית, בננה מקורמלת, רוטב טופי וחלב בוטנים. היא הייתה פחות מתוקה מהקבב.
הארוחה בסופר המזרח לא הייתה משהו יוצא דופן. זו באמת מסעדת ז׳אנר שלא מנסה לקפוץ לפופיק האסייתי-ישראלי. היא מאוד מודעת למגבלות הגזרה שלה ומתנהגת בהתאם. ההפתעה היחידה היא בכניסה, לפני שפותחים את דלת הסתרים. ואחר כך? הכול צפוי והרשות נתונה. להגיד שסבלנו? לא סבלנו. היה בסדר. על אילו עוד דברים אפשר לומר בימינו שהם בסדר? נו, בדיוק. הבנתם את המסר.
על קצה המזלג: סופר המזרח בירושלים היא מסעדה אסייתית-ישראלית טיפוסית עם טונה, סלמון ובאנים. זה אולי לא מלהיב, אבל זה בהחלט עושה את העבודה.
סופר המזרח, בית לחם 34, ירושלים
