לכל שכונה יש את המקום הקבוע שלה, עם קהל קבועים שלא מוותר. אותי מעניין לשמוע על המקומות האלה, ומה יותר טוב מלתשאל לקוחות במונית על הדרך? לפעמים אפשר למצוא מקומות שהסתתרו לי מתחת לאף במשך הרבה מאוד שנים.
לפני כמה שבועות הסעתי לקוחה שקוראת אותי כבר כמה שנים. אחרי ההתלהבות הראשונית המשכתי למקצוע השני שלי - ותשאלתי אותה. ככה הגעתי למזנון שירז, מקום שחלפתי על פני כנראה יותר מאלף פעמים.
מצאתי חניה, אפילו חוקית, בקצה של רחוב נחמני לקראת רחוב יבנה. הבנתי את הרמז לבד - אין לקוחות, יש חניה, אז בוא נלך לבדוק את מזנון שירז. אם הלקוחה כל כך החמיאה עליו, מה כבר יכול להיות, הרי זה רק מזנון. כמה טעיתי.
המקום קיים כבר מתחילת שנות ה-80, עסק משפחתי אמיתי. אחרי כמה שאלות הצלחתי להבין מה יש לאכול. מזנון שירז הוא כמו גרסה של איציק ורותי של רחוב שינקין של פעם, אבל קצת אחרת. עכשיו, בתוך הכמו חורף, מגישים כאן אפילו מרקים. רק 23 שקל למנת מרק, בוא נראה אתכם מוותרים על מרק בתוך העיר הזאת עם המחיר הזה.
יש גם בר להכנת סלטים, תפריט של מאכלי הבית, מטבחון בגודל צעד וחצי בקושי, אחת מרסל ואחד יוסי מכינים הכול במקום כל בוקר, יותר טעים מזה לא יכול להיות.
הסתכלתי על התפריט מכיוון המחיר קודם כל. התמקדתי על חביתה לא רגילה בכלל, אפילו לא קיימת ברחבי הארץ, אני תמיד חובב של מנות מקוריות - חביתת קישואים. עכשיו, אני רגיל לאכול קישואים בכל גרסה מבושלת, אבל חביתה שמבוססת ברובה על קישוא עוד לא טעמתי אף פעם.
עוד אוכל רחוב:
חביתת ירק של המון קישואים כמעט הכריעה את הפיתה, חביתה ענקית באמת. המחיר: 25 שקל. יש גם גרסה מנומסת בתוך לחם חיטה מלאה ב-30 שקל, וגם שם החביתה גולשת מעבר לפרוסות הלחם. באמצע הדלפק עמדה שקשוקה שמההתחלה כבר זממתי עליה, אבל החזרתי את עצמי להתמקד בחביתה, גרסת הפיתה.
התחלנו עם חריף (נא לבקש מהבחור מאחורי הדלפק לתת לפיתה לנשום את החריף מרחוק, למה זה מוריד חלודה החריף שלהם), כמה טיפות של לימון כבוש וקצת רוטב שקשוקה, כי אני מנומס מטבעי וזה תמיד יותר שווה לי. אחר כך קיפלו את חביתת הענק לשניים ישר אל תוך הפיתה.
ואיך החביתה? תחשבו קישואים טריים שקצצו אותם דק-דק ואז טיגנו אותם דקותיים מלאות, טעם של חביתת הירק הכי טרייה ובריאה שאפשר לאכול. הרגשתי לרגע שאני אוכל בריא. אז נכון, זו רק חביתת ירק, אבל זאת החביתה הכי בריאה וטעימה בתל אביב.
