מהדמות הזוהרת והמסוקסת של השחקן והדוגמן דין מירושניקוב, הזכורה מסדרות וסרטים רבים, אתם יכולים לשכוח. בשנה האחרונה מירושניקוב פשט את החליפות ועלה על מדי צה"ל. בדצמבר אשתקד הוא התנדב ל"גדוד מגן בארי" (מתנדבים ששירתו בעבר בסיירת מטכ"ל, מגלן, שייטת 13, דובדבן ולוט"ר, בפיקודו של יועז הנדל), ומאז הוא שם, רחוק מעסקי הבילוי שבהם הוא שותף ואותם השאיר מאחור – מסעדת נואמה, מסעדת אויסטר קלאב וקפה ברלין (שכרגע בשיפוצים), כולם ממוקמים בלב הפועם של מוקד הבילויים בארץ – באזור נחלת בנימין בתל אביב.
ב-7 באוקטובר הוא בכלל היה בצילומים של סרט בדרום אפריקה. אבל חודש אחרי הוא כבר נחת בארץ, בעיצומה של המלחמה, וחודש אחר כך כבר היה על מדים, בלי לשאול שאלות. בדצמבר הם נכנסו לעזה והתחילו להקים מאפס את הגדוד. את כל הקיץ האחרון העביר מירושניקוב ברפיח.
כבר שנה שכמעט כל מה שהוא רואה זה את הנופים של עזה ואיו"ש, אותם הוא מחליף מדי פעם בגיחות קצרות להתרעננות בבית. את האפטרים שלו הוא מבלה עם אשתו, אני מירושניקוב, אבל גם כשהוא איתה יד ביד ברחובות תל אביב, הוא דרוך. בשפה המקצועית קוראים לזה פוסט טראומה.
"כשאני מסתובב בעזה יש לי זווית ראייה צרה, אני לא צריך להסתובב אחורה כי אני יודע שמישהו מחפה עליי מאחור. אבל כשאני הולך בתל אביב אני תמיד מסתכל בזווית של 360 מעלות לכל הצדדים ואחורה. מחזיק לאשתי את היד ומסתכל ימינה ואחר כך שמאלה. כבר הפתיעו אותנו פעם בקפה ברלין (בקיץ 2023, בפיגוע שבו נרצח סייר ביטחון של העירייה, ת"ג), אני מרגיש שהסכנה בכל מקום. אז כשאני חוזר ממילואים ומגיע למרכז העיר זה מתגבר, אני לא רוצה שיפתיעו אותי".
איך עושים את המעבר החד מלחימה בלב עזה או פעילות באיו"ש ללב מוקד הבילויים?
"אחת הסיבות שבזכותן אני עושה מילואים זה שאני רואה מה קורה באיו"ש. כל לילה אנחנו עוצרים אנשים שמנסים לפגוע בנו ולחדור למדינה ולעשות פיגועים. אם הצוות שלי ואני נוכל לעצור עוד עשרה מחבלים שיכולים היו להגיע לנחלת בנימין לעשות פיגועים, אז בשביל זה אני עושה את זה. גם אחד השותפים שלי, אורי זימן, מתנדב בכיתת כוננות של תל אביב, הוא עושה אימונים וכל מה שצריך.
"כשאני מגיע לנחלת בנימין ואני יושב בפינה של המסעדה עם אשתי ועם החברים שלי, אני לא רוצה שזה ייגמר, אני רוצה שתיירים ימשיכו לבוא לישראל. גם כשאני במילואים אני מתעדכן בכל מה שקורה במסעדות שלנו, אני בכל הקבוצות ווטסאפ של העסקים, ואני רואה איך כל טיל שנשלח אלינו מלבנון או מכל מקום אחר מרסק את העסקים. יש ימים שאנשים ממש מפחדים לצאת, וזה מרוקן את המסעדה גם באותו ערב אבל גם ביום שלמחרת".
אין לנו בית אחר
מירושניקוב (36) נולד באוקראינה ועלה לארץ בגיל תשע. כבר שש שנים שהוא מסתובב ברחבי הארץ ומרצה בפני בני נוער, בקרוב יחגוג את חגיגות האלף – אלף הרצאות שכבר נתן. בתור נכה צה"ל, מירושניקוב לא היה חייב לצאת למלחמה. בשנת 2010, כשהוא חייל בשייטת 13, נפצע בזמן ההשתלטות על המרמרה. 14 שנה כבר עברו מאז אותו יום, אבל הזיכרונות לא עוזבים.
"הסיבה שאני רץ עם הסיפור בבתי ספר זה שהפכתי את הסיפור שלי לכלי", אומר מירושניקוב. הייתה לי פוסט טראומה שבהתחלה הייתה משתלטת עליי והייתי בכעסים על העולם. התביישתי ללכת לטיפול פסיכולוגי והתביישתי לבקש עזרה, אבל בסוף הלכתי, ועד היום אני עדיין בתהליך. בשלב מסוים הציעו לי לבוא להרצות בפני תלמידים ושמעו שאני שחקן ושהייתי בשייטת. בפעם הראשונה הגעתי וסיפרתי על המרמרה ומשם בניתי סיפור שהוא מעין הרצאה שבה אני מספר מה קרה לי שם, אבל לא רק, אני מסביר גם מה זה להיות עולה חדש בארץ וכמה היה חשוב לי לשרת בצה"ל.
"כל הקטע בפוסט טראומה זה שהמחשבות שלך מבולגנות וכשאתה בונה סיפור ויודע מה קרה בדיוק מהרגע שהקפיצו אותנו למסוק, אז זה עוזר. אני עושה לבני נוער סדר דרך הסיפור שלי. אני מרגיש שכשאני מספר את הסיפור שלי אני כאילו מדליק מתג של אור. אני מדליק אותו, ובסיום ההרצאה אני סוגר אותו ולא חושב על זה יותר. בכל מקרה אני חושב שאנחנו בכלל מדינה פוסט טראומטית, ואם יש מישהו שמרגיש את הצורך ללכת לדבר עם מישהו, אז זה בסדר. וזה לא חייב להיות פסיכולוג, לפעמים לכתוב את זה או להקליט ולהאזין אחר כך זה גם עוזר".
אתה התנדבת לצאת למלחמה, בתור נכה צה"ל לא היית חייב. מה הייתה המוטיבציה שלך?
"תשמעי, אף אחד לא חייב. יש כאלה שאומרים לי בפנים 'על הזין שלי, אני לא מתגייס'. אז מה עם המפקד שלי שהוא בחור בן 49 שיש לו עסק, משפחה וילדים - הוא חייב להתגייס למלחמה? הוא בא לפה, הוא לא ישן בלילות ואנחנו נכנסים לתוך כפרים ועושים את העבודה שצריך לעשות. אם לא נעשה את זה אז פשוט לא תהיה מדינה.
"המוטיבציה שלי בתוך הדבר הזה משתנה. בהתחלה אמרתי שאין מצב שאני לא אהיה חלק מהדבר הזה. אני לוחם בקומנדו ואני עושה כל מה שצריך, במיוחד כשחסרים לוחמים. אני לא אשב מהצד במצב כזה, עכשיו אני כאן גם בשביל החברים שלי בגדוד, בשביל שאנשים יוכלו לצאת הביתה מדי פעם.
"עשיתי עלייה לארץ, הגענו מאוקראינה לאשדוד כי אין לנו בית אחר. אני רואה את העולם שמתחלק לטוב ולרע ומבין שצריך לשמור על המקום שלנו כי אחרת הנקודה הזאת במפה תתכסה בעפר שחור והמזרח התיכון הלך לעזזאל. אנחנו תוקפים בסוריה, בלבנון, באיראן ובעזה. אנחנו שומרים על הטוב ועל הלב היפה שלנו שחייב להמשיך לפעום. אם לא, העולם
ישתגע".
מאיפה אתה מביא אופטימיות?
"בשבוע שעבר באחד הלילות יצאנו למשימת התקפה באיו"ש, ולפני זה היינו בסיור בכפרים היהודים והפלסטינים. פתאום ראינו באחד המושבים קבוצה של נערות. לא חשבתי פעמיים, קפצנו מהג'יפ ורקדנו איתן. פתאום הן קלטו אותי והתלהבו וכל הצוות באוטו נקרע מצחוק. זה היה רגע משמח, הרגשתי שאנחנו יוצאים למשימה מלאי שאר-רוח, הרגשתי ששימחנו עכשיו את אלה שאנחנו הולכים להגן עליהם. זה כוח מטורף. ואז אני חוזר הביתה לתל אביב ולמסעדות שלי בנחלת בנימין בגאווה גדולה שאני יודע בתוך תוכי שעשיתי משהו טוב. זו תחושה מדהימה".
