צפו: המונה טועם מצא סביח מושלם מול הנוף הכי יפה בארץ
(צילום: אסף חן)
לפני כמה ימים, כשנכנסתי ל"סביח ירושלמי", הגישו לי על ההתחלה סיגר תפוחי אדמה שטבלו בטחינה מעולה. זה מעשה שנועד לתפוס את הבן אדם על ההתחלה - לאיפה תלך עכשיו? הלוואי עלינו שבכל מקום היה כזה יחס.
ביקורות אוכל רחוב נוספות שיכולות לעניין אותך:
זה היה ביום שישי בסוף היום, כשהשבת כבר בפתח. קצת לפני כניסת שבת הייתה לי נסיעה עם המונית לגבעון החדשה. לרגע לא הבנתי בדיוק לאן אני נוסע אז בדקתי באפליקציה. גבעון החדשה נמצאת קצת אחרי גבעת זאב, נסיעה של כמה דקות בודדות, על אחת הגבעות באזור שמסביב לירושלים. אחרי שעוברים את הכביש של גבעת זאב פונים ימינה ואחרי הפנייה יש את סביח ירושלמי - מקום קטן שנמצא בקצה הכניסה לתחנת הדלק, כאילו מישהו המשיך שם את המדרכה במיוחד בשביל הסביח. זה נראה כמו מקום טבעי לפתוח בו מסעדה.
חלפתי על פני המקום בנסיעה עם הלקוח וסימנתי לי אותו בזיכרון, מחכה להזדמנות הראשונה לחזור לכיוון כדי לבדוק ולטעום. אחרי שהנסיעה הסתיימה חזרתי לשם והבנתי למה התעקשו דווקא על הפינה הזאת - זו המסעדה עם הנוף הכי יפה בארץ.
פעם אמרו לי שחייבים שהאוכל יהיה צבעוני בשביל שהוא יהיה בריא, וזה תמיד טוב להקשיב לאנשים בריאים. אז צהוב יש, ירוק גם כן, הביצה לבנה, החציל סגול-שחור, לים בילדי בצהוב-אדום ויש לנו מנה צבעונית שהרבה זמן לא אכלתי, ממש טמבורייה של בריאות
כמו שאמרתי, ההתחלה כבר הייתה טעימה - הסיגר שהגישו לי היה מעולה, הטחינה מדויקת בתיבלון והתפריט היה ברור מאוד. כמנהגי בענייני תפריטים, הלכתי על המנה הראשונה שכתובה בו בלי להתבלבל - מנה סביח. לפניי היה קצת תור ובר הסלטים היה נראה מזמין מאוד עם שורה ארוכה של סלטים שמסודרים כמו חיילים, כל כלי נמצא במקומו המדויק.
התור שלי הגיע, וידאתי שלא עקפתי אף אחד וביקשתי מנה בלי חומוס. אני לא יודע מה הקטע של אנשים עם חומוס, זו לא הפעם הראשונה שאני מבקש לעשות כבוד לחומוס ולא למרוח אותו בכל פיתה כי לדעתי חומוס צריך לאכול רק עם חומוס. בגלל שזה אף פעם לא עוזר לבקש רק פעם אחת, ביקשתי פעמיים שלא ישימו לי חומוס בפיתה. לחומוס יש נטייה לאלחש את כל הטעמים יחדיו ורק חריף משמעותי יכול לחדור את הטעם של החומוס.
מנת הסביח הגיעה מתוקתקת. קודם כל, במנה היה חציל והרבה ממנו. להגזים עם הכמות זה אף פעם לא מזיק - עכשיו זה לא הזמן להתחיל לחשוב על הכמויות של השמן. אחרי החציל היתה ביצה ועליה צריך להוסיף מלח בשביל להרים לחציל אחרי הטיגון העמוק, לחדור אל תוך הטעם העדין של החציל הרך. מעל הביצה שמו קצת תפוח אדמה, אין מה לעשות - להוסיף פחמימה בתוך פחמימה זה חובה, וקצת לים בילדי, לימון כבוש, אבל ממש קצת כי זה כל כך חמוץ שהוא מעלה את הדופק לגבהים. בסוף היו גם חריף ירוק ויותר מדי עמבה.
זו מנה שצריך להתקלח אחרי שאוכלים, אבל רק ככה אוכלים סביח - מאבדים את הפחד והריח הולך לפניך בלי בושה בהמשך היום. כאן לא מדובר בפלאפל שאותו עוד אפשר להחביא. אנחנו מדברים כאן על עמבה טילים קלילה שלא מתביישת בעצמה. אחר כך היו קצת ירוקים - פעם אמרו לי שחייבים שהאוכל יהיה צבעוני בשביל שהוא יהיה בריא, וזה תמיד טוב להקשיב לאנשים בריאים. אז צהוב יש, ירוק גם כן, הביצה לבנה, החציל סגול-שחור, לים בילדי בצהוב-אדום ויש לנו מנה צבעונית שהרבה זמן לא אכלתי, ממש טמבורייה של בריאות. בקצה המנה, ביקשתי לאטום את הכול עם עוד שכבה של חציל מעל הכל.
לקחתי את המנה כדי לצלם ליד המונית והפיתה עמדה יפה בכובד שהצטבר עליה. בגלל שהקפדתי להכין את המנה עם ההוראות המדויקות שלי, הפיתה לא התפרקה לה עד הסוף. כל נגיסה הייתה עם חציל וכל ביס היה מושלם בזמן שישבתי ליד שולחן במסעדה וצפיתי אל עבר נוף ארץ אבות מושלם. הפיתה לא טיפטפה ועמדה בעומס, החריף הירוק נתן ליווי עדין של חריפות, אבל מלא טעם כמו שצריך. בפעם הבאה אני אבקש קצת פחות לים בילדי.
מדובר במנת סביח מעולה וזולה יחסית - בתל אביב על אותה מנה אפשר לשלם היום מחיר של מנה שווארמה. מי זוכר שפעם סביח היה מנה יותר זולה ממנה פלאפל? מנה סביח הייתה ברירת ארנק למי שפלאפל היה יקר בשבילו. עם השנים וההתפלצנות על האוכל רחוב, הסביח עלה על הדלפק כמנת דגל שעדיין לא ברור לי איך לוקחים עליה מחיר גבוה מדי. המחיר למנה סביח של סביח ירושלמי, עדיין במחיר ששווה לכיס.
