זה היה שבוע קשה ומדכא, נטול שמחת חיים או מצב רוח. רק כאב שורף ומשתק. וכשנסענו למסעדת נעה בקריית ענבים, היינו בטוחים שנמצא מקום ריק ועצוב. אבל, כמו שקורה בדרך כלל מאז השבעה באוקטובר, המציאות מוכיחה, שוב ושוב, שהיא יותר חזקה מכל טרגדיה, נוראית ככל שתהיה. ויש בזה הרבה כוח, בהתעקשות להמשיך, למרות הכול, לא להיכנע למלנכוליה ולהרים את הראש, וכן, גם ליהנות קצת. זה לא פשע, וזו לא תכונה "תל-אביבית" בזויה. גם בקריית ענבים רוצים לצאת ולבלות ולהיות ביחד. כשנכנסנו פנימה, המסעדה להפתעתנו הייתה מלאה, המוזיקה פעלה בווליום נמוך, שקט, רך, רחוק מאוד מההמולה המקובלת במסעדות ישראליות, ולא נשמעו קולות של צחוקים או קרקושים רועשים של מזלגות וסכינים, וזה הרגיש נכון. פשוט להיות שם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
החלל שכמותו כבר ראינו באלף מקומות אחרים, בהיר, ביסטרואי, עם מטבח פתוח. מרפסת שמשקיפה על פארק שעשועים סגור בשם "ג׳ננה", וחייבת להסתתר פה איפשהו מטאפורה על מצבנו, על מסלולי נינג'ה אתגריים שמתפתלים גבוה-גבוה ולא מגיעים לשום מקום.
זו לא הייתה ארוחה "מנחמת" כי שום דבר לא יכול לנחם כרגע, אבל נעה התגלתה ככתף קולינרית חסונה להישען עליה. עם תפריט שלא מנסה לחדש חידושים ולהמציא המצאות או חלילה, לחרבש חירבושים. אך ורק קלאסיקות, מבוצעות כהלכה, ביד בטוחה של השף אלדד שמואלי, שפורט את אחת הקלישאות הגדולות למציאות אמיתית בשטח: כן, חומרי גלם מעולים, אבל על באמת. אם שמואלי הצליח להביא דגי ים טריים להרי ירושלים, אז באמת שהכול אפשרי.
אז התחלנו עם נתחים נאים של טרחון, דג מקומי, עונתי, שנתפס בחכה. בשרו ורדרד וחסון, מוגש עם עגבניות מגוררות, סלט עשבים ופלפל חריף וקרם פרש. הדג הנא נותן פייט לטעמים החזקים שמלווים אותו. זה לא דג חקלאות ימית גנרי, שהפסיד בתחרות עוד לפני שריקת הפתיחה. הטרחון מורגש בכל נגיסה ונגיסה. נינג׳ה של דג.
המשכנו עם פרוסות דקיקות של רוסטביף, פשוט, קל, עשוי מושלם. הוא נצרב במה שהם קוראים לו "קיר אש" שניצב בלב המטבח, והאש הגלויה העניקה לו רבדים שרופים ומפוחמים, שרק העמיקו את טעמו. עם איולי חרדל דבש וירקות טריים כמו פאקוס ובצל ירוק, אין צורך בהרבה יותר מזה.
בבקרים המסעדה פועלת כבית קפה וקונדיטוריה, והיינו צריכים להזמין חצ׳אפורי כדי להיווכח עד כמה הם יודעים מה הם עושים. והם יודעים, או-הו, כמה שהם יודעים. על מנה כזו ראוי לומר – תשכחו מכל מה שידעתם על חצ׳אפורי. בצק שתפח 48 שעות ונאפה בטאבון, ויוצא כשהוא אוורירי ותפוח בסגנון של פיצה נפוליטאנית, ממולא גבינות מלוחות, עתיר חמאה ומרווה ופלפל שחור, ובאמצע – חלמון רך שנוזל ונספג במאפה המרהיב הזה. כל גיאורגיה צריכה לבוא ללמוד אצל אלדד שמואלי. המלצה שלי.
המלצר הצעיר והביישן אמר בלחישה שהדג השלם בתפריט הוא פלמוּד (פלמידה לבנה). במסעדת נעה כל המלצרים לוחשים, משום מה. אין להם את הביטחון העצמי התל-אביבי של המלצרים השחצנים שפולטים עליך ״אז מה, אנחנו נהנים, חברים?״. בכל אופן, אנחנו אנשים שכבר ראו יותר מדי לברקים ודניסים בחיים שלהם, ולא נפספס הזדמנות כשיש הצעה לדג כזה על השולחן. המחיר אמנם גבוה, 190 שקלים לבן אדם וזו מנה זוגית, אבל זו עסקה משתלמת לכל הצדדים. הדג הנפלא הזה מגיע עם פרוסות עבות של לחם מחמצת נהדר, סלט ירוק וארבע מנות ראשונות לבחירה: איקרה, דג מטיאס שמגיע עם ביצה חצי רכה וקרם פרש, ממרח סקורדליה וגבינת בושה מוקצפת. מנות מעדנייה שמוכנות במקום, כל אחת עשויה בול, ללא סייגים. אחחח, אם רק אפשר היה לקנות קילו מכל דבר ולקחת בקופסאות פלסטיק.
לאחר מכן הדג עשה את דרכו לשולחן, מונח בתוך סיר ברזל מהביל, וכשהמכסה נפתח – זה כמו אחד מרגעי האאוריקה האלה שרואים בסרטים, כשהמלאכים שרים א-קפלה. דג שלם טובל בתוך אמבטיה, ג׳קוזי, של חמאה מבעבעת, מסביבו משכשכים ירקות, בצל, קישוא צעיר, שיני שום, עגבניות, פלפלים חריפים וזיתים. הדג מה-זה עסיסי, הבשר שלו נופל מעצמותיו, טעמו מובחן, ימי, והוא מתערבב בתוך החמאה כמו בתוך מערבולת של תשוקה. בצד קיבלנו גם פרוסות חלה קלויה, טבלנו בתוך רוטב החמאה העשיר, וזה היה כמו לרוקן את הכינרת בעזרת מצקת. מנה לכאורה בסיסית – כולה דג בטאבון, אה? – אבל לגמרי מופתית.
לצידו הזמנו פילה בקר ברוטב פלפל שחור, קרם פרש וקוניאק, ותשמעו – זה כבר שבוע שני שהמנה האייטיזית הזאת מונחת לפתחנו, וזה אחד הקאמבקים הכי מהנים של הזמן האחרון. פילה בקר זה פילה בקר, כן? מדיום רייר, בשר ממרעה חופשי של ״חוות צוק״, והוא באמת שממצה את גבולות הגזרה של הפילה, כשהרוטב מתפקד כמו מעודדת במשחק פוטבול סוער. מה שנקרא, עד הניצחון המוחלט. הפעם על באמת.
גם הקינוחים הם פשוט פנטסטיים ובלי חוכמות: קצפת רכה ולא ממותקת מכסה על קרם לימון חמצמץ שבעצמו מכסה על פירות יער (אוכמניות ופטל), מרנג, קרמבל של לחם שקדים ומעט שמן זית. קרפ סוזט, נו, זה קרפ סוזט, מולהט במחבת עם ליקר גרנד מרנייה, פלחי תפוז ושוב פעם, הקצפת הרכה והלא מתוקה הזאת, כמה היא נהדרת. שני קינוחים לא אינפנטיליים, אלגנטיים, בראבו.
בן אדם יוצא ממסעדה כמו נעה, ואומר לעצמו – אני הולך להמליץ עליה לכל מי שמתישהו נוסע לירושלים. שפשוט יעצור בדרך. חובה לעצור בדרך. שלא תעזו לא לעצור בדרך. אתם יודעים מה, עזבו אתכם מירושלים. בשביל מה?
על קצה המזלג: בשבוע קשה כמו השבוע, מסעדת נעה סיפקה לנו רגעים ארוכים של הנאה פשוטה, טובה, מעולה, מצוינת. עם חומרי גלם משובחים, הקפדה על הביצועים הטכניים, טעמים חזקים ופלמידה לבנה אחת שהתעלתה על הכול.
נעה ביסטרו, פארק הכרמים, קריית ענבים
