הנה שיא חדש, אפילו במושגים המוגזמים של עולם המסעדות הישראלי: מנת לחם שאוטוטו מתקרבת לאזור החמישים שקלים. במסעדת דוט (Dot) מתמחרים אותה בלא פחות מ-41 ש"ח, טבין ותקילין. לצורך ההשוואה, במסעדות העילית המפורסמות ביותר בסצנה שלנו, למשל, ג׳ורג׳ וג׳ון, מנת לחם מגיעה מקסימום לסכום של 38 שקלים. במסעדת קלארו תקבלו פרנה חמה מהתנור באותו סכום. באנימאר ז"ל הגישו פוקצ׳ה נהדרת ב-29 ש״ח, במחניודה המחיר הוא דומה. ומה מקבלים בדוֹט, מסעדה חדשה בנווה צדק בתל אביב שמגדירה את עצמה כמי שמתאפיינת ״בקונספט קלאסי עם נגיעות אירופאיות״? פרוסות עבות של לחם שחור, עם צלוחיות של טחינה, עגבניות מגוררות ופלפל חריף קלוי, כאילו שאנחנו בשיפודיה בשוק התקווה. וזה אמור להיות מאוד מיוחס ואירופאי, כן?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביקורות קודמות של "ביצה עלומה":
אז רגע, שאלנו את המלצרית אם הם אופים את הלחם במקום. היא ענתה שהיא לא יודעת. מוזר. ביקשנו ממנה לברר. כעבור כמה דקות היא חזרה ואמרה – "אופס, שכחתי". הלכה וחזרה עם המנות הראשונות. אופס, היא שכחה שוב. הלכה, חזרה, ואמרה שהשף "לא זוכר. הוא בודק". כמובן שעד סוף הארוחה, לא נפתרה התעלומה.
איזה מין דבר זה? באיזו מסעדה שמכבדת את עצמה, השף – דותן שלום שמו – או מישהו שעובד תחתיו, לא זוכר מאיפה הגיע הלחם שהוא מגיש במסעדה? ועוד במחיר שכזה? אני בכל זאת ניסיתי לנחש והגעתי למסקנה שהביאו את הלחם מארומה. כן, הרשת. מין לחם מקמח מלא, קל, חסר נוכחות, כזה שאפשר להגיש בתוכו חביתה עם עגבניה. וככה התחלנו את הארוחה בדוט, עם לחם בסטייל של ארומה וחור בכיס.
היינו היחידים במסעדה והאווירה היתה די עגומה, ולאו דווקא בגלל במצב. לכאורה, דוט היא מסעדה עם יומרות. מפות לבנות על השולחן, מפיות בד, סכו״ם כסף יוקרתי. היא יעני הולכת נגד הזרם של כל מה שקורה עכשיו. אין כאן שיפודים. אבל בפועל מה שקורה זה עוד מאותו דבר, אותן מנות שמגישים כמעט בכל המקומות, בתמחור שערורייתי ביחס לתמורה. לדוגמא, סשימי אינטיאס. מגיעות חמש חתיכות ממש זערוריות ודקיקות של דג נא, עם טעם לוואי, פרוסות של פאקוס, צנון, שמן זית ופרחי מאכל (באמת? הטרנד הזה לא מת לפני שנים?). תג המחיר: 88 שקלים. זו מנה מעליבה בגודלה, באיכותה ובמחירה.
טרטר הבקר גם שבר שיאים. 90 ש"ח מחירו, אולי בגלל שהוסיפו לו ״קיק כבד אווז״, כפי שכתוב בתפריט. למה בשר נא צריך ״קיק״ של כבד אווז? אולי כדי לרמוז בגסות שמדובר במסעדת ״יוקרה״. אגב, בטרטר לא היה שום רמז לקיומו של כבד אווז. גורשניט מיט גורשניט. זה היה טרטר בקר רגיל, עם ביצת שלו מלמעלה, פטל טרי בצד (למה?) וכרובית צלויה. מנה סבירה בהחלט, בגבולות הסטנדרט. זה הדבר הכי טוב שיש לי להגיד עליה.
לעומת זאת, רוסטביף סינטה היה המנה הטובה בארוחה. בשר צלוי מדיום רייר, מתובל בעגבניות מגי סחוטות, איולי, עירית קצוצה וצ׳ילי חריף. בלי יותר מדי שטויות, בעשייה טכנית מדויקת, ככה עושים את זה באמת. אם יש למסעדת דוט זכות קיום, זה בגלל המנה הזאת.
הלאה למנות ביניים: קבב לוקוס, בשרו נקצץ יתר על המידה והיה דחוס וצפוד, מתובל בהגזמה, עד כדי כך שנדמה היה בקציצת בשר עוף ולא דג, אולי כדי להסוות את טעמו ואת טריותו. הוא הגיע על מצע של לבנה עזים, עם אפונת שלג, עגבניות וברוקולי. מה כל אלה קשורים אחד לשני? אין לי מושג.
ניוקי היו עשויים היטב, רכרוכיים לעילא, וטבלו ברוטב שמנת וקמצוץ עלי זעתר. זו נראית כמו מנת ילדים וזה גם הטעם שלה. אחריה, למנה עיקרית, לקחנו סטייק אנטריקוט שהגיע פרוס, מדיום, במשקל 300 גרם, עם פירה בצד שניכר שחסכו בו כמות של חמאה שהיתה עוזרת לו בהחלט. הסטייק היה בסיידר, לא יותר גרוע מכל סטייק בינוני אחר שאכלנו אי פעם, ברמה של בשר שיצא מהקפאה.
לקינוח, הזמנו בקלאווה במילוי גבינה ברוטב מי שושנים, שהתגלתה כמין מאפה מגולגל, רופס ורוטב, לא פריך ולא מרשים. לצידה, מוס לימון עם שברי מרנג ולדר פטל. לא משהו מרשים במיוחד, וזה בהחלט הרושם שהשאירה עלינו דוט. כלומר, אנטי-רושם. מסעדה שאתה משאיר אצלה כמעט 1,000 שקלים (כולל טיפ), וזוכה לחווייה סתמית, ולא יעזרו המפות הלבנות והאווירה הכאילו "אירופאית". בסוף, כשאתה פותח מסעדה בצוק העיתים של תקופתנו, בוודאי כשאתה דורש סכומי כסף כה גבוהים, כדאי שיהיה לך משהו מעניין ויוצא דופן לומר. או שלכל הפחות, תצטיין במלאכה גם כשהיא סטנדרטית. אה, ולדעת מאיפה הגיע הלחם. גם זה די חשוב.
על קצה המזלג: דוט היא מסעדה יוקרתית חדשה שנפתחה בנווה צדק, שכונת התיירים והעשירים. אבל המפות הלבנות והמחירים הגבוהים, לא מצליחים להסתיר את הרמה הבינונית של האוכל.
דוט, עין גנים 9, תל אביב
