זה התחיל לא כמו כל בוקר רגיל של יום שישי. הייתי בדרך לדרום להתנדב, נסעתי לנקודת המפגש, חתמתי על נייר, סרקו לי קוד, קיבלתי קבוצה ונסענו פנימה לכיוון העוטף, קרוב לגדר הגבול, בדרך לעזור לחקלאים. פעם קוטפים פלפלים, פעם אחרת מדללים עצי אתרוג. לא להאמין לאיזה גודל הם יכולים להגיע.
נסענו לכיוון העוטף כשברקע נשמעים כל הזמן הדי פיצוצים שמתקרבים אלינו עוד ועוד, ככל שאנחנו מתקדמים בנסיעה. למרות הכל, שידרתי אל פחד. כבר היינו בסרט הזה בצבא. אבל עוד לפני שהגענו לאזור ההתנדבות, הרחיקו אותנו בעזרת הודעות שלא הפסיקו להגיע - כל האזור בוער, הדרך מלאה במחסומים, ואנחנו בכלל בדרך לשטח החקלאי.
קטפנו ועזרנו ואחרי כל זה, הרעב היה נוכח. למרות המצב, על אף היירוטים הבלתי פוסקים מעל. אז נכון, ישראל במלחמה, אבל עדיין צריך לאכול. עשיתי שיחת טלפון לחבר מהמילואים, חבר כזה של פעם, שגר באשקלון, ולפי עצתו נסעתי לנתיבות. זה היה יותר בסגנון או שתיסע לנתיבות או שתיסע לנתיבות - אין יותר מדי אופציות שם. אבל מלחמה הופכת אותך לפחות בררן, והעיקר היה לאכול משהו על הדרך, וגם לתמוך, אם אפשר, בעסקים המקומיים בדרום. עוד יירוט מעל הראש, ואני דוהר במונית שלי לכיוון נתיבות.
השוק של נתיבות נמצא בכניסה לעיר. בתוך השוק הייתה קצת המולה: חיילים ואנשים מסתובבים במקום, חנות פיצוחים אחת פתוחה, כמה מהמסעדות הקבועות סגורות, ומסביב לשוק יש כמה דוכנים ניידים על המדרכה. פתאום הבחנתי במקום אחד שהיה בו תור - המקום על הפינה, או בשם שנתתי לו - "הבוטקה הכתום".
היה שם תור של רעבים לפני הדלפק הגבוה. זה היה יום שישי, יום קצר. כל לקוח בתורו עמד וחיכה, וכשהגיע התור שלי הייתי צריך לטפס על הכיסא אל מול הדלפק הגבוה, בשביל להגיע. ככה כולם עושים אז גם אני עשיתי. מחוץ לבוטקה מטגנים את השניצלים, וכאן יש בתפריט שניצל או שניצל, מה שאומר שאין אפשרויות בחירה. כן אפשר לבחור בין לחמנייה לבין לחם פרנה, ואני הלכתי על פרנה. עם שניצל, כמובן.
זה היה שניצל מעולה ישר מהשמן הרותח. הפרנה נראתה כמו פיתה גדולה, והחלטתי, בלי להתייעץ עם אף אחד, שאם כבר אני עומד על כיסא ומאחוריי יש תור, כדאי שלא אבלה יותר מידי זמן על הכיסא הזה, ולטובת כולם זירזתי את עצמי עם ההזמנה. הגנבתי מבט חטוף לעבר בר הסלטים, והתמקדתי ישר במה אני רוצה בתוך הפרנה: קצת חריף בשביל הטעם, הרבה שניצל (בכל זאת, מלחמה), סלט כרוב ואחד פלפל חריף מטוגן חלקית בשמן הלוהט. את הפלפל החריף מיקמתי בתוך הפיתה באלכסון, בשביל שלא יכאב לי בפה בכל נגיסה. על הדרך קיבלתי בתוך הפרנה גם קציצת ירק מעולה, שמיקמתי אותה בפינה של הפרנה, איפה שלא היה פלפל חריף.
כל זה ואני כל הזמן מזכיר לעצמי שאני עדיין עומד על כיסא. בעדינות עשיתי רגל ציר וחילצתי את עצמי מהכיסא. זאת הפעם הראשונה שלי מול דלפק עם כיסא, אני חייב להודות. אז בינתיים הבוטקה הכתום הזה פתוח רק בימי שישי בגלל המצב. הרבה הולך להשתנות כאן אחרי המלחמה - התפריט יהיה עשיר יותר וגם שעות הפתיחה, אבל בינתיים אנחנו עדיין באווירת חירום, ונמשיך לחפש איפה אפשר לאכול על הדרך - ובזול.
