יש המון סיבות טובות לבחור באתונה כיעד לחופשה: מזג האוויר נוח רוב השנה, כולה שעתיים טיסה, כך שאין ג'ט לג, המקומיים דומים לנו במראה ובהתנהגות, וביחס ליתר מדינות אירופה שבהן האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער, הם גם מאוד אוהבים אותנו. כמה אוהבים? מי שטייל לאחרונה בעיר הבירה יכול להתבלבל ולחשוב שעברית היא השפה הרשמית השנייה במדינה. ישראלים מסתובבים בבטחה ברחוב ארמו המרכזי, צועקים בקולי קולות, משתלטים על המדפים בזארה ומרגישים שהם נחתו לגרסה זולה יותר ומלחיצה פחות של הבית שלהם.
לצד תחושת הביטחון, המחירים הזולים יחסית, השופינג והגרפיטי הנפלא, יש סיבה נוספת שכדאי לכולכם להגיע לאתונה: האוכל. המטבח היווני אמנם לא מוערך כמו האיטלקי או הצרפתי, אולם בתום סיור קולינרי בעיר הבירה אפשר בהחלט לומר שיוון יכולה לזקוף את ראשה בגאווה: ירקות ופירות טריים, גבינות מקומיות נפלאות, זיתים בשלל צבעים וטעמים, שפע של מאכלים מסורתיים ששווה להכיר ומאפים שיעמידו במבחן כל אדם בדיאטה.
אפרופו דיאטה, לפני שאנחנו מתחילים יש להבהיר נקודה חשובה: אם אתם בתקופה שבה אתם מנשנשים חסה לארוחת צהריים - כדאי שתישארו בבית. העיר הזאת לא בנויה לחישובי קלוריות. לכאן מגיעים אנשים שאוהבים אוכל ומוכנים להתמסר לו. דיאטה תעשו בארץ.
בוקר טוב: קפה ומאפה (ועוד מאפה, ועוד מאפה)
הסיור שהצטרפנו אליו שייך ל"הסודות של אתונה". החברה מציעה סיור קולינרי וגרפיטי שנמשך כארבע שעות, במהלכו עוברים בין מוקדי אוכל מקומי וטועמים מכל הבא ליד. במקביל שומעים את הסיפורים מאחורי אמנות הרחוב היפהפייה שמאפיינת את אתונה.
הסיור התחיל בכיכר מונסטיראקי, אחת הכיכרות המרכזיות בעיר. למדריך שלנו קוראים איליה. הוא הגיע לעיר לפני 17 שנה והתאהב בתושבים, באוכל ובתרבות ובסופו של דבר גם בבחורה שהפכה בהמשך לאשתו ואם ילדיו.
המקום הראשון שהגענו אליו הוא Bougatsadiko Thessaloniki, אחת מהמאפיות המפורסמות במרכז אתונה. למאפייה קוראים בוגצדיקו כי הם מייצרים בוגצה שפירושה מאפה. ביוונית יש סיומת "קו" כמעט לכל דבר. כלומר, אם אתם מעוניינים לאכול סובלקי - אתם בעצם מחפשים סובלצידיקו.
הבוגצה היא ארוחת הבוקר של המקומיים. אם תגידו ליווני הממוצע "חביתה, סלט, קפה ומיץ תפוזים", סביר להניח שהוא לא יבין מה אתם רוצים ממנו. "יוונים לא אוכלים ארוחת בוקר", מסביר איליה. "יווני קם בבוקר, מצחצח שיניים, מתלבש, יוצא מהבית לכיוון העבודה ועל הדרך לוקח כוס קפה ובוגצה וזה מחזיק אותו שעות הצהריים המוקדמות. בצהריים הוא יאכל סובלקי (הגרסה היוונית לשווארמה). אגב, יוונים בדרך כלל מזמינים שני סובלקים כדי לשבוע ואז כשהוא מסיים ביום העבודה, הוא יגיע הביתה וידפוק את ארוחת שחיתות הגדולה עם כל המשפחה". כאמור, דיאטה לא עושים פה.
Bougatsadiko Thessaloniki
(צילום: רותם מרדכי)
ואחרי ההסבר הזה בואו ניגש לעיקר: בוגצה הוא מאפה מבצק עלים או בצק פילו רווי בשומן צמחי על בסיס שמן זית. המאפה הזה הגיע ליוון בתקופה שבה האימפריה העות'מאנית כבשה את הבלקן. "הטורקים היו פה 400 שנה", מסביר איליה, "כשאתה יושב במקום מאות שנים, אתה בהכרח משאיר שאריות". למאפה המקורי מילוי מתוק של קרם חלב וניל על בסיס סולת שמזכיר קצת קרם פטיסרי. כשהוא הגיע ליוון והשתלט על כל חלקה טובה, היוונים החליטו שעם כל הכבוד לכיבוש, הם מעדיפים מלוח על פני מתוק. שני מאפים כאלה השתרשו במטבח היווני: ספנקופיטה, מאפה תרד וגבינה, ומאפה האלים: גבינת פטה וזילוף של דבש מעל. הגניבה הקולינרית הייתה מושלמת עד כדי כך ששניהם נתפסים עד היום כמאכלים יוונים אותנטיים.
בעוד איליה מספק לנו מידע היסטורי רלוונטי, התפנינו כולנו לשלב הטעימות, שזו הגדרה חיננית למדי להתנפלות חסרת רסן על המאפים. לשולחן הגיעו שלושה סוגים של מאפים: המתוק המקורי ושני המלוחים שנולדו בהמשך. כמה שבועות חלפו מאז הסיור הזה וטרם החלטתי אילו מבין השלושה טעים יותר. המאפה המקורי הוא קינוח נפלא לכל ארוחה או תוספת נהדרת לקפה של הבוקר, תחליף ראוי לכל קרואסון באשר הוא. מאפה התרד והגבינה היה מפתיע. קריספי, מלוח במידה הנכונה ומפנק. גולת הכותרת הייתה כמובן מאפה האלים. "גבינה מלוחה ודבש נשמע לא הגיוני בהתחלה", מודה איליה, "אבל כשטועמים זה וואו אחד גדול. השילוב הזה מנצח הכול ומה שטוב לאלים – טוב גם לנו".
אגב, שווה להרים את הראש מהמאפים ולתת מבט במאפייה עצמה. היא נראית עתיקה מאוד ולרגע נדמה שאנחנו במאה ה-18, אבל אז מתברר שהכול עניין של עיצוב - המקום בן 18 שנה.
אם בכל זאת אתם מתעקשים על ארוחת בוקר שכוללת ביצים וירקות, שווה להגיע ל-Ergon House שממוקמת בכניסה למלון בוטיק בשכונת פלאקה. זו מעדנייה-מסעדה ובתפריט הבראנץ' מככבים אגז בנדיקט, אומלטים וכריכים שווים. המחירים לא נמוכים בכלל ביחס לאוכל המקומי אבל כדאי לקפוץ ולו רק בשביל הביקור במעדנייה: מדפים עמוסים בגבינות, נקניקים, זיתים, שמנים, דבש, רטבים ומטבלים. דליקטסן, גרסת אתונה.
מנות אינסטגרם
הגענו לרחוב טאקי בלב שכונת פסירי. בשעות הערב הרחוב התוסס הופך למעוז בילויים מבוקש בקרב תיירים ומקומיים כאחד. כרגע, שעת צהריים מוקדמת, יש פה בעיקר מסעדות הומות אדם. חלקן נראות מערביות מאוד, מעוצבות לתפארת, עם כסאות מפנקים, שלטים באנגלית ולפעמים גם מארח או מארחת בכניסה. לצדן מסעדות מקומיות שבמקרה הטוב ניתן לכנות אותן "מסעדות פועלים". איפה כדאי לאכול? לאיליה אין ספק.
"אם אתם רוצים לחוות את החוויה היוונית האותנטית, תחפשו תמיד את המקומות שנראים הכי שבורים. המקומות האלה נפתחים רק בשעות הצהריים, לא מגישים בהן ארוחת בוקר כי, כאמור, יוונים לא אוכלים ארוחת בוקר ובתפריט יש בערך חמש מנות, אבל אלה ה-מנות. תמיד תמצאו בהן איזה סבא או סבתא או דוד מהכפר שיושב ליד המטבח. הוא זה שבעצם נותן את הטון היווני-אסלי לאוכל. איך מזהים? השלט תמיד יהיה ביוונית ולא באנגלית והכיסאות הם... איך לומר? לא נוחים במיוחד. את הכיסאות האלה הם טווים בעצמם בכפרים והיוונים מסוגלים לשבת עליהם שעות. המקומות הפשוטים האלה הם יוון האמיתית".
כך מכינים את הכיסאות ביוון
(צילום: רותם מרדכי)
אבל עם כל הכבוד ליוון האמיתית, אנחנו תיירים ובעידן הנוכחי שום טיול לא יהיה שלם בלי סט תמונות אוכל מגרות במיוחד. בשביל זה בדיוק הגענו לפריטייל: מסעדת קינוחים שנולדה עבור האינסטגרם. מדובר בחלל עצום ומעוצב בסטייל אגדות ונסיכות. הכול ורוד (כולל השירותים ששווים ביקור) והעוגות בוויטרינה מעוררות התפעלות. מה אוכלים פה? בעיקר מתוקים כמו פנקייקים, קרואסונים ומילקשייקים שנראים כולם מעולה.
פריטייל היא אחותה של ליטל-קוק, מסעדת קינוחים נוספת בפסירי. גם זו מסעדה גדולה ומעוצבת עם תפריט קינוחים ארוך ויקר שמיועדת בעיקר לתיירים שרוצים להראות שמדהים להם. לקחתי פנקייק עם שוקולד לבן, קפה ולימונדה. הישיבה במקום הייתה נעימה, ההגשה הייתה יפה והטעם? ובכן, סביר. אולי אפילו סביר מינוס.
אז מה עושה תייר באתונה שרוצה ליהנות מקינוח שהוא באמת טעים ולא רק מצטלם טוב? הנה ארבע המלצות: הראשונה היא Nancy sweet home. התפריט עצום ומבלבל וממש קשה לבחור. יש קינוחים מוכרים לכל וגם קינוחים יווניים מקוריים. אנחנו ויתרנו על האותנטיות והלכנו על הידוע והאהוב: עוגת גבינה ועוגת שוקולד הידועה כאן בכינויה "לאב קייק". לשולחן נחתו שתי צלחות עם שתי פרוסות עוגה ענקיות, מעולות ומתוקות במידה הנכונה, וב"מידה הנכונה" הכוונה היא שכדאי להגיע למקום מצוידים בזריקת אינסולין. תמיד טוב שיהיה.
ההמלצה השנייה היא סינבון ב-Artisanal Bakery בשכונת פלאקה שנכנס בקלילות לרשימת המאפים הטובים ביותר שאכלתי בחיי. הריח של הקינמון שנישא ברחוב משכר ומחייב עצירה. אחרי שעצרתם, סביר להניח שיקרה לכם מה שקורה לכל מי שעובר בסביבה: אתם תמצאו את עצמכם מול החלון, בוהים במשך דקות ארוכות באופים מכינים את הסינבונים המושלמים בזריזות ובמיומנות. אחרי שתסיימו לבהות בהתפעלות, לא תעמדו בפיתוי ותרכשו אחד (או שניים או שלושה) כי אחרי הכול, כולנו רק בני אדם. לא אוהבים סינבון? לא נורא. יש גם קרואסון פיסטוק ומאפה שוקולד ועוגות שמרים ולחמים ומאפים מלוחים. בקיצור, לכו לשם. תודו לי אחר כך.
הצצה לוויטרינה של הסינבונים
(צילום: רותם מרדכי)
ההמלצה השלישית היא דווקא על גלידה. אתונה שופעת גלידריות ולרוב הגלידות מצוינות, אבל אם בא לכם לטעום משהו מיוחד נסו את goat it, גם היא בשכונת פלאקה ושם מכינים גלידה מחלב עזים בלבד. מדובר במקום זעיר עם עובד אחד וללא מקומות ישיבה אבל הגלידה יוצאת דופן וטעימה מאוד לחובבי יוגורט עזים.
ההמלצה האחרונה היא לוקומדס: פחזניות מטוגנות במגוון מילויים כמו שוקולד, ריבה או פיסטוק שמזכירות צ'ורוס עם אפטר-טייסט של גן עדן. אם לא מספיק מתוק לכם, דעו שלצד השמחה הזו נהוג להוסיף גם כדור גלידה בטעם רגשות אשם. טיפ חשוב: הפחזניות האלה נמכרות במקומות רבים בעיר ולא כולם טובים באותה המידה. נסו את את Choureal ושננו את המנטרה: לא סופרים פה קלוריות.
ביקור בשוק
בחזרה לאוכל אמיתי. אנחנו בדרכנו לשוק המרכזי של אתונה שמהווה מקום משמעותי בחיי האתונאים. הם עורכים שם את הקניות לארוחות המשפחתיות של ימי ראשון והמקום הומה ותוסס לאורך כל שעות היום. מדובר במבנה מקורה בן 150 שנה שהוא בעצם המבנה הראשון באתונה המודרנית שנבנה למען העם ולא למען המוסדות הבירוקרטיים או העשירון העליון. המרקט עצמו פתוח כל יום, חוץ מיום ראשון, מהשעות הקטנות של הבוקר עד אחרי הצהריים. בתוך המבנה עצמו יש 400 דוכנים, 200 מתוכם מוכרים דגים ופירות ים והאחרים מוכרים בשר. ברחובות שמקיפים את השוק יש שפע חנויות שמתמחות במוצר מסוים: זיתים או גבינות, ואפשר למצוא שם את אותו המוצר מכל רחבי יוון. לעומת זאת, במבנה החיצוני של המרקט יש מעדניות שעובדות בדיוק הפוך: הן מוכרות מגוון רחב של מוצרים כמו זיתים, גבינות ויין אבל הסחורה מגיעה אך ורק מכיוון אחד ספציפי, לדוגמה כרתים.
נכנסנו למעדנייה-מסעדה שמגישה טעמים מצפון יוון. מה בתפריט? גבינת גרוויירה שעשויה משלושה סוגי חלב (טלה, עזים ובקר) ומיושנת תשעה חודשים, עלי גפן ממולאים, קישואים ממולאים, סלט דקוס, יוגורט, זיתים, קישואים, בשר בקר כבוש במלח ותבלינים שנקרא בסטורמה ויין מענבים לבנים מיוחדים שגדלים רק במונטנגרו, אלבניה וצפון יוון.
בואו נתעכב רגע על הסלט דקוס. ביוון יש שלושה סלטים קבועים שמופיעים כמעט בכל תפריט: סלט טאבולה שמורכב מבורגול וירקות, סלט יווני שמורכב מירקות חתוכים גס וגבינה מלוחה וסלט דקוס. מסיבות לא ברורות, רק השניים הראשונים עשו עלייה ואילו דווקא את המוצלח מבין השלושה, הדקוס, לא מגישים בישראל. מדובר במנה פשוטה ונפלאה שנולדה בכרתים, השתרשה בכל ערי יוון ויש בה חמישה מרכיבים בלבד: לחם שנמצא בתחתית הסלט, עגבנייה טרייה, גבינת פטה או גבינת צלפוטי (מעין פטה נוזלית), אורגנו ושמן זית. כל כפר מוסיף איזה מרכיב ייחודי לסלט, כך שבדרך כלל המנה תכיל גם זיתים או צלפים או בצל. כאמור, אין סיכוי להסתובב באתונה בלי להיתקל בסלט הזה. בכל מקום מגישים אותו קצת שונה אבל טרם נתקלתי בסלט דקוס לא טעים והמוצלח ביותר שנתקלתי בו היה דווקא בפיראוס.
מהמעדנייה אנחנו נכנסים ממש ללב השוק במטרה לבקר באחד המקומות המפורסמים ביותר שמגיש, לטענת איליה, את הקבב הכי טעים בעולם. אזהרה חשובה: אם יש לכם בעיה עם ריחות ומראות של בשר ודגים, כדאי להסתפק בסיבוב מחוץ לשוק ולא להיכנס פנימה. מדובר במקום קטן, דחוס וצפוף (אנחנו אכלנו בעמידה) עם שלט ביוונית. לצד הקבב קיבלנו גם מולים מעושנים טריים, גבינת חלומי מטוגנת ושיכר ענבים משובח.
ביציאה מהשוק אנחנו עוברים בטברנת מרתף סודית בשם דיפורטו (בתרגום לעברית: דלת כפולה). למה סודית? כי אם לא יספרו לכם, סביר להניח שלא תבחינו בה. בדיפורטו עובדים במתכונת של חומוסייה אסלית: פותחים כשפותחים, מגישים מה שמגישים וסוגרים כשהאוכל בסירים נגמר. המקום בבעלות של סבא ונכד, שהם גם אלה שמבשלים. אי אפשר להזמין מקום מראש ולא, אין תפריטים. אז איך עושים את זה? נכנסים, רואים מקום פנוי, מתיישבים ומקבלים לשולחן את מה שבושל באותו יום. יש הרבה מנות צמחוניות וטבעוניות וגם דגים ואת היין ימזגו לכם מתוך חבית היין עצמה ששוכנת במרתף.
מסעדה נוספת שלא תבחינו בה מבלי שתדעו מראש על קיומה היא Avli (בעברית: החצר). בניגוד לדיפורטו, במסעדה הזו בהחלט אפשר ורצוי להזמין מקומות מראש. היא ממוקמת בתוך חצר של בניין ומגישה מאזטים יווניים אותנטיים. צוות המסעדה אוהב ישראלים ואם רק ישמעו אתכם מדברים בעברית, סביר להניח שיתחילו לקשקש איתכם.
את עלי גפן הכי טובים בעיר שנעשים כמובן בעבודת יד תוכלו למצוא ב-Simphonio to psyri, והגירוס (נתחי בשר דקים בפיתה) הכי שווה, שגם קיבל המלצה אישית מהשף גורדון רמזי, יחכה לכם ב- Hoocut הסמוך לרחוב ארמו.
אם אתם אנשים מוזרים מאוד ואיכשהו, הצלחתם למצות את המטבח היווני ובא לכם לטעום ממטבחים אחרים, יש מסעדה איטלקית טובה במרכז העיר שנקראת Tartufo. בתפריט מנות פסטה ענקיות, פיצות עם שלל תוספות, סלטים, אנטי פסטי וכמובן, יין. המחירים סבירים לגמרי. גם מאמאסיטה המקסיקנית בפלאקה שווה ביקור עם בוריטוס מצוינים, מגוון טאקוס ותפריט קוקטיילים משובח.
