לפני שנכנסים לחומוסייה, יש את הרגע הזה. אתה מחשב את היום קדימה לאחור, אפילו עד כדי נשימה ארוכה לפני הארוחה. אתה שוקל את צעדיך, לא מתכנן כלום אחרי, שוקע במין שאננות קלילה ומתבקשת, אפילו מרגיע את עצמך שאתה כנראה הולך להיות עייף - ולא באשמתך. זה נכון עוד יותר בחומוסייה שעדיין לא פקדת. בחומוסייה שכבר מוכרת לך, אתה יודע בדיוק כמה אתה הולך להתעייף, ולקראת קצה המנה - אתה מבין אם משכת בניגוב יותר מדי.
החומוסייה של דני נמצאת על הצומת בין קצה רחוב ביאליק - בגבול הלא נראה לעין בין רמת גן לגבעתיים. רק מי שגדל באזור יוכל להגיד בדיוק איך הרחוב מתחלק במרכזו, והחומוסייה נמצאת על החלק של גבעתיים. האזור עצמו לא ידע שהוא כל כך מבוקש, עוד זכורים לי הימים שבהם הייתה בו חנות ספרים משומשים לבית הספר, כמה חנויות סדקית ומשרד הפנים - שעדיין קיים על הצומת באותה מתכונת. היום בין צומת כופר היישוב של רמת גן וצומת ככר נח של גבעתיים יש בתי קפה ואפילו מלון, עד כדי כך האזור התפתח.
עוד אוכל רחוב:
עכשיו, בהמשך לדבריי בהתחלה - זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחומוסייה של דני. אם תסתכלו בתמונה, תראו שההזמנה שלי הייתה לא כהרגלה. הדגשתי פעמיים בלי טחינה מעל וזה לא עזר - ככה דני הגיש לי את המנה. ואם ככה הוא הבין אותי, אז כנראה הוא יודע מה הוא עושה. התיישבתי לאכול.
לרגע עוד הבטתי על המנה, אני ממש לא אוהב טחינה על החומוס שלי, אבל הגרגירי חומוס מעל ועל הצד ההבילו לי אל תוך האף, הריח החזיק אותי קרוב לצלחת, והטחינה לא הפריעה בעין. תוך שנייה שאלתי אם יש מילוי חוזר, אישרו לי את המילוי חוזר - כבר נקודה אחת למעלה, וחזרתי לצלחת.
החומוס של דני הוא החומוס הכי קליל שאכלתי. שום דבר בו לא כבד, רק טעם וריח עדין של טחינה עם קצה של ריח של חומוס, פול רגיל לגמרי, לא יוצא דופן, וגרגירים מעולים מעל שממלאים את הרצון לעוד ועוד חומוס וגרעינים. ביקשתי וקיבלתי עוד כף, ועדיין לא הרגשתי כבד אחרי הארוחה. אולי זה בגלל שכבר שנים אני אוכל רק חצי פיתה עם החומוס, ועדיין זה היה יוצא דופן - לא נפלתי מעייפות אחרי הארוחה.
