הרבה פעמים אנחנו נאחזים בנוסטלגיה מתוך פחד להתמודד עם ההווה או עם העתיד. יש משהו מאוד מנחם בדברים הידועים והמוכרים. אם זו מוזיקה מהאייטיז שאהבנו כשהיינו ילדים, ספרים שקראנו או שיפודיות שאכלנו בהן את הקבב הראשון. לנצח נזכור להן חסד. אפשר לעצום את העיניים ולהרגיש את הטעם בפה גם במרחק של עשרים ושלושים וחמישים שנה. הו, קבב נעורינו.
עוד ביצים עלומות:
נוסטלגיה, מטבעה, נוטה גם לייפות דברים. לא הכול היה מושלם, לא הכול היה טוב. אבל גם מה שפגום ובינוני וחלקי, לפחות הוא הפגום והבינוני והחלקי ש-ל-נ-ו. חשבתי על האופן שבו הזיכרון שלנו מתעתע בנו כשישבתי בלב הרחב, המסעדה המיתולוגית בכרם התימנים בתל אביב. לפני כמה חודשים בישרו על סגירתה אחרי כשישים שנות פעילות. הסיבות נדל"ניות כמובן. כרם התימנים הפכה לאחת משכונות ההון היקרות ביותר בתל אביב, וגם המסעדה נפלה קורבן לדחפורים ולמלגזות.
בסיפורים מהסוג הזה אין בדרך כלל הפי אנד, אבל רצה הגורל והלב הרחב נפתחה מחדש. עוד לא הספיקה להיסגר וכבר צצה בלוקיישן סמוך בכרם. שינויים בתפריט? לא ממש. מסעדות מהסוג הזה לא ממהרות לעדכן את עצמן לפי רוח הזמן. זה מעניין להן ת'אתם יודעים מה. השלט קצת יותר מעוצב וממותג, זה כן. וזה הכול. וכאן נכנס המרכיב הנוסטלגי. האם כשאנחנו אוכלים כעת בלב הרחב, אנחנו אוכלים את הזיכרונות הנוסטלגיים שלנו כשאכלנו שם בפעם הראשונה, כשרק הגענו לתל אביב לפני עשרים ומשהו שנה? או שאנחנו אוכלים את מה שיש למסעדה להציע, בשנת 2023, בלי קשר להתרפקות שלנו על המקום ובעצם על עצמנו?
כנראה שגם וגם. הזמנו צלחת חומוס וצלחת חצילים בטחינה. החומוס גרגירי וחמצמץ. הוא לא שייך לאסכולה הגלילית ולא לזו הירושלמית, וגם לא ליפואית. זו האסכולה של "שיפודיות מפעם" והיא טובה דיה, כפי שגם סלט של חצילים בטחינה מהדהד את הטעמים המוכרים של הסטייקיות הישנות ההן, שהיו מפוזרות ברחבי ישראל ונותר מהן רק קמצוץ. זה עולם הולך ונעלם, והשאלה היא אם יש ערך בלשמר אותו. אם אימפריות כמו יוון העתיקה נפלו ונעלמו, אז מה יאמרו השיפודיות? יש להן סיכוי לשרוד?
המשכנו את המסע בארץ הזיכרונות עם שיפודי פרגית, לב וכבד עוף. המחירים נמוכים. 22 שקל לשיפוד. זה כלום כסף במונחים של ימינו, ואני חייב לומר שהחוויה היא די בהתאם. כן, זה גריל פחמים ואי אפשר לטעות בארומה. כמו שליפנים יש יקיטורי ולאמריקאים ברביקיו, המנגל טבוע בדי.אן.איי שלנו. הריחות מפעילים אצלנו משהו מאוד בסיסי וחייתי בנפש. קשה מאוד לסרב לזה. אבל הבשר ישב זמן רב מדי על הגריל. הפרגית התייבשה, ואיתה הלבבות וכבדי העוף. הם גם היו מתובלים יתר על המידה בכמון שריחו נדף מהם למרחקים. וגם מולארד – אותו חזה אווז שנדיר לפגוש במסעדות שאינן שייכות לז'אנר הספציפי הנ"ל – נצלה על האש עד שכמעט ויצאה ממנו הנשמה. הוא היה מסטיקי. לידיים של הגרילמן, המנגליסט, יש את התנועות שלהן, את הזיכרונות שלהן, ועושה רושם שהן סובלות ממחלת השִכחה.
למרבה השמחה, היה גם קבב. הוא הזכיר לנו שיש גם מהות אמיתית מאחורי הנוסטלגיה. קבב עשיר בעשבי תיבול, נצלה בדיוק כירורגי, עסיסי מאין כמותו. זה קבב שהיה נכון לפני חמישה עשורים והוא נכון גם עכשיו. קבב של הנצח.
לא הייתה ברירה אלא לקנח בבוואריה רוטטת עם סירופ שוקולד תעשייתי מלמעלה. זר לא יבין זאת. הוא לא אמור להבין. אנחנו, שחלקנו חוויות משותפות באין-ספור שיפודיות, שותפים לאהבה הסוטה הזאת.
הקאמבק של הלב הרחב לא מביא איתו בשורה חדשה וגם לא מחזיר את הבשורה הישנה. נכון, הטעמים מדברים אלינו, מנהלים דיאלוג עם העבר, עם מי שהיינו. אבל אחרי שאתה מתעורר מההזיה הנוסטלגית, לא הרבה נשאר. בסופו של דבר, אין מה לקדש בכוח את ההיסטוריה השיפודית של הלב הרחב. היו מסעדות פעם, יהיו מסעדות אחרות במקומן. זו האבולוציה וחבל סתם להתנגד. למדנו להעריך בשר טוב, טכניקות חדשות, התעדנו, נהיינו יותר מתוחכמים, נפתחו לנו העיניים. יש מקומות שכבר אפשר להשאיר מאחור, לאפסן את הזיכרונות הטובים שצברנו, להותיר מקום של כבוד ולהמשיך קדימה.
על קצה המזלג: הלב הרחב, השיפודייה המיתולוגית מכרם התימנים, עשתה קאמבק, ועכשיו נשאלת השאלה - האם זו סתם נוסטלגיה או שיש שם גם אוכל טוב? המסקנות לא חיוביות במיוחד. אולי היינו צריכים להישאר עם הזיכרונות.
הלב הרחב, מל"ן 18 פינת כנפי נשרים, תל אביב-יפו
