צפו: המונה טועם מצא עלי גפן ועלי כרוב ממולאים מושלמים
(צילום: נויל האריס)
לפני פסח הצלחתי לשכנע לקוחה קבועה, שרצתה להגיע לחיפה במונית, לצאת לדרך מוקדם על הבוקר. ממש לא התחשק לי להיתקע בפקקים בדרך חזרה למרכז יחד עם כל בית ישראל, ואז להסתכל על עצמי במראה ולהתעצבן. הפקקים של לפני ליל הסדר הם הכי קשים.
ביקורות אוכל רחוב נוספות שיכולות לעניין אותך:
אחרי שהורדתי את הנוסעת התגלגלתי לאט בחזרה דרומה. לא יודע בדיוק איפה עברתי, אבל מצאתי את עצמי עולה ויורד בשכונות של חיפה עילית. כעבור רמזור אחד או שניים הגעתי לכיוון מרכז חורב וראיתי חניה פנויה. לא יכולתי לאכול יותר מידי לפני הארוחה של ערב החג וגם להכניס חמץ אל תוך המונית זו לא אופציה. הייתי חייב לאכול משהו בכוונה לשבוע, אבל לא באמת להיות שבע לגמרי.
עצרתי את המונית בצד המדרכה. ממול ראיתי פלאפל אבל זה לא התאים לי באותו רגע, אז ויתרתי.ממש ליד ראיתי שלט "הטאבון של אמא", ובשנייה הראשונה חשבתי לעצמי, 'מה טאבון עכשיו?'. התקרבתי קצת לכיוון הכניסה וראיתי את סנאא שולפת מתוך סיר גדול עלי גפן בעובי של זרת - קטנים עד כדי קטנטנים. אלה לא היו עלי גפן בעובי של אצבע אלא עלי גפן דקים יותר, זאטוטים כאלה כשכל אחד מהם יותר דק מהשני.
סנאא פתחה את הסיר והוציאה ממנו גם עלי כרוב ממולאים - ואז נשברתי ואמרתי לעלי הגפן של סנאא "כן, כן". ועוד איך כן.
הממולאים דקים יותר ועם פחות אורז בפנים ועלי הכרוב אפילו יותר מתוקים. נפלתי שדוד לטעם והזמנתי לעצמי מנה נוספת לקחת הביתה, או יותר נכון - בגלל שנפתח לי כבר הרעב של הצהריים, היה ברור שאני הולך לאכול בנסיעה
נכנסתי למקום וירין, הבת של סנאא וזהיב, קידמה את פניי. מדובר במקום של אוכל דרוזי שנמצא בעוספייה שבמעלה חיפה, בקצה הגבוה של חיפה של הביוקר. סנאא וזהיב פתחו מקום קטן ופשוט שבו סנאא מכינה את עלי הגפן ועלי הכרוב. שאלתי כמה עולה כלי קטן עם עלי גפן ועלי כרוב וענו לי שזה 30 שקלים. אבל חכו רגע, המחיר זה עדיין לא השוס, כי השוס האמיתי כאן הגיע דווקא מהכיוון של הכמות והאיכות.
בגרסה הפלסטינית, עלי גפן מגיעים עבים יותר, ולפעמים גם יש בהם יותר מידי אורז, כאילו שניסו לסיים להכין את הכול מהר מידי. לטעמי הם גם מרירים יותר בהתאם. כאן, בגרסה הדרוזית שלהם, עלי הגפן, כאמור, דקים יותר, עדינים יותר ופחות מרים. בגרסה הזאת של סנאא הדרוזית יש בעלי הגפן מעט אורז, ועלי הכרוב מתוקים - מצאתי בהם סוג של מתקתקות עדינה שמתלווה לטעם האורז שנכנע בפנים לאדים.
אחרי שטעמתי אחד מכל סוג, נפלתי שדוד לטעם והזמנתי לעצמי מנה נוספת לקחת הביתה, או יותר נכון - בגלל שנפתח לי כבר הרעב של הצהריים, היה לי ברור שאני הולך לאכול בנסיעה (אני ספרדי, אורז לא נחשב לחמץ).
ירין לקחה כלי אלומיניום של מנה אישית שנראה קטן אבל הוא לא, והתחילה למלא אונה אחת של החמגשית בעלי גפן - שלוש קומות של עשרה עלי גפן לפחות, עד שהכלי התמלא, וכל זה עדיין רק בצד אחד. אחר כך היא מילאה גם את האונה השניה של הכלי באותה כמות של עלי כרוב ממולאים, שהגיעו עד מעל ומעבר לגובה הכלי.
לפני שירין כיסתה את הכלי במכסה, הלכתי לצלם את האיכות והכמות של המנה על רקע המונית, והתחלתי לנשנש על המקום. לפעמים הרגע הזה שבו אני מתלבט אם להתאפק ולהציץ על התמונות או לאכול בלי לחשוב יותר מידי זה הרגע הכי קשה בשבילי, וככה מצאתי את עצמי מתחיל לאכול על הטמבון של המונית באמצע הרחוב.
כשרציתי להרגיש את הטעם של האדמה - אכלתי עלה גפן, וכשרציתי בפה מתיקות קלילה - אכלתי עלה כרוב. תוך כדי שהתענגתי על הטעם של עלה גפן או של עלה כרוב ממולא, נזכרתי פתאום בערב החג ועצרתי את עצמי, כי בלי לשים לב כבר הורדתי קומה אחת של עלי גפן בקלילות. זה היה כמו פיצוחים, אי אפשר להפסיק.
ארזתי את המנה והכנסתי אותה לבגאז' של המונית ככה שהיא תהיה רחוקה מהעין, כי העין מחוברת ליד שנשלחת באופן לא רצוני לעלי הכרוב והגפן. קשרתי את האריזה בשתי שקיות עם קשר כזה, שבשביל לפתוח אותו צריך לקרוע את השקית, שמעתי מוזיקה, והעליתי את השקית קשורה היטב הביתה.
גם בבית התגובות היו בהתאם. גם לבני המשפחה היה קשה לעצור ולא לזלול הכל, ובסוף הבקשה שלהם הייתה ברורה: שאביא את אותו הדבר גם בפעם הבאה.
לסיכום אגיד שלפעמים כל מה שצריך לעשות זה לאכול מנה לפני האוכל - משהו מבושל ולא מטוגן, כזה שמקבלים הרבה ממנו במחיר זול שמתאים לכל כיס. אם ב"טאבון של אמא" כל כך מדייקים את המנה הכי בסיסית של המטבח הביתי, אני מאמין שגם שאר המנות במקום ממשיכות באותה מידה של דיוק ובסוג כזה של מחיר. על המגש הזה שילמתי 30 שקלים ל-60 יחידות, וזה כבר הרבה יותר ממחיר שווה.
