צפו: קובה חמוסטה מהסרטים
(צילום: אבי חי)
לפעמים כשאני מסתובב בשוק הכרמל אני נזכר שמתכננים לשפץ ולבנות אותו מחדש. עם כל ההתחדשות העירונית הענפה בעיר, ועכשיו גם כשסגרו את רחוב אלנבי לעבודות הרכבת הקלה, אין בכלל ספק שגם שוק הכרמל האהוב הולך לשנות את פניו בשנים הקרובות, ואני אישית ממש לא בעד.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
גם אם השוק יעבור מתיחת פנים ויהפוך לשוק מפונפן כמו השווקים שנקראים "מרקט", כבר הבנתי שלא כל "מרקט" הוא יפה, מצליח ומרתק כמו שוק אמיתי. אז אני פונה מכאן למהנדסי ההתחדשות העירונית בתל אביב - תעשו לנו טובה ותשאירו את שוק הכרמל כמו שהוא. אם כבר החלטתם להפוך את כל העיר למדרחוב נטוש, לפחות שהשוק יישאר שלנו - התושבים, המבקרים והתיירים.
ככה אנחנו הישראלים אוהבים את האוכל שלנו - לא הגיוני, בתוך פיתה, צבעוני מדי, מבולגן מדי ומוגזם בדיוק במידה הנכונה
כמו כל תל אביבי, גם אני חייב לחלוף על פני שוק הכרמל מספר פעמים בכל ביקור שלי בעיר. אם יוצא לי לא לבקר בשוק יותר מחודש, מתחילה אצלי תחושה מוזרה בגוף, כמו מגנט פנימי שמושך אותי להחנות את המונית בחניון הכרמל, להיכנס לשוק ולצעוד לאורכו ולרוחבו על כל הסמטאות שלו - לראות איזה עסק התחדש, מה שרד ומה נעלם כמו לא היה. כשאני רואה דוכן אוכל חדש זה תמיד מעניין אותי. קודם כול אני מתעניין במחיר ורק אחר כך בטעם.
אני חי, כמו כולנו, דרך הארנק ותמיד מנסה להבין מה התמורה שאני מקבל ביחס למחיר. אני מודה שאין לי בעיה בכלל לא לאכול למרות שכבר נכנסתי למקום ואם האוכל יקר מדי בשבילי, אני פשוט מסתובב והולך. הבושה תמיד נעלמת כשהכסף עדיין נמצא אצלכם בכיס.
נגיד שנכנסתם לשוק הכרמל ויש לכם רק 20 שקל בארנק. בא לכם לאכול משהו ולשבוע ועל שקית של פיצוחים יחייבו אתכם יותר מדי. במקרה כזה, אני יודע שאני הולך לאכול משהו בפיתה. הפעם לא התחשק לי לאכול פלאפל, למרות שבדוכן של אלעד הפלאפל טעים מאוד ואפילו הייתי מקבל עודף, אבל הפעם החלטתי להשקיע בעצמי את כל השטר של העשרים. ככה אני חי - על הקצה של השטר.
כמו בבית של מאמא עיראקית
בשוק הכרמל יש המון דוכנים ולמטה, בקצה שקרוב לכרמלית ובצד הקרוב יותר לים, נמצא הדוכן העיראקי של רוני. את הדוכן מנהל סול, בנו של רוני מהדוכן הותיק "רוני בשרים" שממול, וזה שמנהל את הדוכן המשפחתי.
כשהגעתי, עמד על הדלפק סיר מבעבע עם אדים ולמרות שחם מדי בשביל לקבל אדים לפרצוף, זה עדיין משמח כי מדובר בסימן לאוכל רותח וטרי. מעבר לדלפק כבר חיכו להם כמה סלטים פשוטים וטעימים.
התקרבתי עם קצה האף לסיר, תוך כדי שאני שומר על עצמי שלא לקבל כווייה, והריח היה ברור - פה מתבשלת קובה חמוסטה. שאלתי את סול כמה עולה מנה והוא ענה שמנה עולה 20 שקל. הזמנתי קובה חמוסטה בפיתה עם סלטים וקיבלתי בול מה שרציתי - לאכול ולשבוע ב-20 שקל.
יש פה סלט ירקות עיראקי בצבע עמבה עז, פטרוזיליה, בצל עם פטרוזיליה, סלט כרוב, עגבניות בנפרד למקפידים, סלט חריף שנראה קליל אבל הוא לא, טבעות בצל עם פטרוזיליה וטבעות פלפל ירוק-אדמדם, כזה שלא החליט באיזה צבע הוא, אבל בטוח שהוא חריף הרבה יותר מהרגיל.
לחובבי הז'אנר, העמבה פה כתומה במיוחד ובאופן כללי הצבע הכתום שולט במנה וטוב שכך, כי המנה טעימה ולעניין. הקובה חמוסטה מנוקדת בפלפל שחור בכל ביס, ככה שמקבלים את החריפות ישר על ההתחלה.
הבשר בקר רך ומבושל מדי בדיוק כמו שאני אוהב, כאילו הכינו אותו בבית של איזו מאמא עיראקית. מדובר במנה שמרעננת את חלל הפה עם שילוב טעמים כל כך מקומי כשבעצם כל מרכיב הוא בכלל לא מפה. ככה אנחנו הישראלים אוהבים את האוכל שלנו - לא הגיוני, בתוך פיתה, צבעוני מדי, מבולגן מדי ומוגזם בדיוק במידה הנכונה. וכמובן, שיהיה עם בשר אמיתי.
