הפוליטיקלי קורקט עוד לא הגיע לדרום תל אביב בואכה חולון, מול בית החולים וולפסון. אורות הניאון האדומים שמאייתים את השם "סטיקיית הבוקרים" מסנוורים את העיניים וזה מרגיש כאילו הגעת ללאס וגאס בשנות ה-80, רק שבמקום בתי מלון וקזינו יש כאן סניף של תחנת הדלק פז, נהגי מונית עצבניים וריח חזק של מנגל. או ברביקיו. כן, ברביקיו.
האורות מפתים אותך להיכנס פנימה, אתה פותח את דלת העץ הכבדה ומולך נגלה מראה יוצא דופן, מנותק מהזמן ומהמקום שבהם אנחנו חיים: הרצפה מטונפת מקליפות של בוטנים שהסועדים לועסים ויורקים, חביות וויסקי פזורות בין השולחנות, פסלים של קקטוסים וקרני שוורים עומדים בדרכם של המלצרים, על הקירות תלויים פוסטרים של סרטי מערבונים ישנים, ולצידם ראשים של אינדיאנים מסודרים בשורה כמו במסדר זיהוי. סליחה, לא רק ראשים. גם אינדיאנים שלמים, מסותתים מעץ, בגובה שני מטרים. צ'יפים חמורי סבר שמשקיפים על הסועדים במבט מלחיץ (כנראה דמיינתי).
עוד ביצים עלומות:
כאן לא שמעו על תיאוריות פוסט-קולוניאליות או על כך ש"אינדיאני" זה כבר "נייטיב אמריקן". בסטיקיית הבוקרים חיים בסרט של טקסס והמערב הפרוע. המסעדה מתפקדת בתור פנטזיה מפלסטיק על מה שאמריקה הייתה או רוצה להיות בעתיד. אמריקה של טראמפ, אם תרצו, או הימין השמרני. אמריקה שבה תלו אינדיאנים – ושחורים – על העץ הכי גבוה בעיירה. וגם ישראל רוצה להיות האמריקה הזאת. או לפחות לאכול כמו האמריקה הזאת, בלי לדפוק חשבון לקלוריות שמאלניות ולדיאטות פרוגרסיביות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סטיקיית הבוקרים היא לא מסעדה לאליטות ליברליות, כמו שקוראים להן בימינו. זה מקום שחוגג את הטראש האמריקני, ומוסיף לו קלאסיקות מהמטבח הישראלי ועוד כל מיני מנות בינלאומיות בתפזורת. זה כנראה המקום היחיד בעולם שתוכלו למצוא בו צלחת חומוס ופלאפל לצד סלט קינואה, ביף סטרוגנוף, גולאש, שיפודים, המבורגרים וסטייקים אימתניים.
יכול להיות שזה קשור למוצא הגיאוגרפי של המסעדה. סטיקיית הבוקרים היא מוסד חיפאי שקיים יותר מ-25 שנים. מסוג המקומות שאתה תמיד עובר לידם ושואל את עצמך: מה, המקום הזה עדיין קיים? רגע, מי בכלל הולך לשם? ולמה? שאלות קיומיות שאין עליהן תשובות ברורות. סטיקיית הבוקרים נתקעה בזמן, ועכשיו היא מביאה את הבשורה האנכרוניסטית שלה גם למרכז הארץ. זו מוטציה חיפאית של רשתות סטייקים אמריקניות מסחריות וזולות יחסית, שפזורות ברחבי ארצות הברית. תפריט הסניף התל-אביבי החדש מתפרש על ארבע עמודים ועשרות מנות, ללא היגיון, ללא היררכיה, ללא התנצלויות וללא בושה. אמריקה, ורסנו.
התחלנו עם פלאטת מנות פתיחה שכוללת ארבע מנות: חומוס פשוט נוראי. ברמה של חומוס מקופסה, עם גרגירים חמים שנזרקו מלמעלה כדי להעניק תחושה "ביתית". לצידו, פלאפל "חיפאי" שלא ברור מה הופך אותו לכזה. כדורים ירוקים שטוגנו בצורה לא נכונה, שרופים לגמרי מבחוץ והבלילה עדיין קרירה מבפנים. בחיפה מוציאים להורג על פלאפל כל כך קטסטרופלי.
שתי מנות הפתיחה הבאות היו כבד קצוץ, שאמור לסגור את הפינה האשכנזית אבל היה לו טעם לוואי לא נעים, כאילו ששכב הרבה יותר מדי זמן במקרר. זה לא ממש מפתיע. מי לעזאזל מזמין כבד קצוץ בסטיקייה? אופס. אנחנו. סלט עגבניות "ספרדי", שהיה ספרדי כמו שהפלאפל חיפאי. עגבניות עייפות קצוצות ברישול עם טבעות פלפל ירוק חריף, זיתים שחורים ושני גלעינים שכמעט שברו לנו את השיניים הטוחנות.
בשלב הזה כבר הבנו שסטיקיית הבוקרים היא לא מקום שאתה מגיע אליו כדי ליהנות מאוכל ברמות הכי גבוהות. הקהל כאן הוא גברי כמעט לחלוטין, גברים-גברים, הייתי אומר, כאלה שנפוצים במִיד-ווסט האמריקני, והם מתענגים על טקס של אכילת בשר בפרהסיה, שהיה נפוץ לאורך כל ההיסטוריה האנושית.
הזמנו נקניקייה איטלקית שהיממה אותנו באורך שלה. צינור ורדרד באורך של כמעט מטר שעשה לי קונוטציה לקולונוסקופיה. כל אחד ומה שמפחיד אותו, כן? נקניקיית עגל לא רעה, לא מנוקנקת במקום, מנוקדת בשומן, מעושנת קלות, יותר גרמנית מאיטלקית, אבל כבר שמנו לב שלא מקפידים בסטיקיית הבוקרים על דיוק גיאוגרפי. היא מוגשת על כרוב כבוש חמים וחמצמץ. כתבתי כבר שה-PC לא הגיע לכאן, אז למנה הזאת גם הוסיפו חתיכות של קבנוס. יאללה, למה לא, שיהיה. כמה שיותר לתקוע ולבלוס, יותר טוב.
המנה הבאה הייתה צ'ילי קון קרנה, או משהו שמתחזה למנה המקסיקנית האייקונית. אתה לא מצפה מסטיקיית הבוקרים לדייק בקטנות ולשאוף לאותנטיוּת, אבל בחייאת רבאכ, צ'ילי דליל כמו מרק תימני, תפל לגמרי ונטול עומק זה כבר טו מאץ' אפילו בשביל מסעדה ישראלית שמעמידה פנים שהיא מזללה טקסנית. ומשום מה, בתוך הצ'ילי שחו גרגרי תירס מקופסה. מה הם בדיוק חיפשו שם, ואיך הם קשורים לסיפור? תארו לעצמכם את המראה הלא פוטוגני בעליל של עיסה חומה ונוזלית עם גרגירים צהובים שמבצבצים החוצה. אלוהים, תעזור לי.
אמריקן קורדון בלו זו גרסה משונה לקורדון בלו השוויצרי - במקור חזה עגל או עוף ממולא בגבינה (לרוב אמנטל, גרוייר או פרמזן) ופרוסת שינקן, מצופה בפירורי לחם ומטוגן בשמן או חמאה. או בסטקיית הבוקרים: חזה עוף ממולא בקורנדביף, גאודה, מלפפון חמוץ וחרדל דיז'ון, מצופה בפירורית ומטוגן בשמן עמוק. אני האחרון שיגיד משהו רע על דברים מטוגנים, אבל לא נראה לכם שהגזמתם, קאובויז?
על המנה העיקרית האחרונה שהזמנו – נתח קצבים במשקל 300 גרם – המליץ לנו המלצר, שאמר שהיא "פצצה" ושהוא נוהג לאכול אותה בכל סוף משמרת. בתפריט צוין שהיא מיועדת ל"מומחים בבשר!!!". כן, עם שלושה סימני קריאה. הנתח מגיע משום מה כשהוא פרוס מראש. ביקשנו מדיום, הגיע מדיום וול, אבל הבשר היה לא רע. לא משובח במיוחד, אבל גם לא נחות. לעיס, ברזלי, מיושן, בינוני בקטע טוב. סוף-סוף מנה שלא מגולגלת בקורנדביף או משכשכת בגרגירי תירס וחומוס מקופסה.
ויתרנו על קינוח, כי יש גבול למה שאנחנו יכולים לספוג. אנחנו אנשים מבוגרים, ובראוני ברוטב שוקולד וקרמל מלוח עם גלידת שמנת ועוגיות אוראו זה צעד אחד יותר מדי בשבילנו.
סטיקיית הבוקרים היא אקס-טריטוריה ביזארית שמנסה לפגוע ביותר מדי מטרות ומחטיאה את רובן. ממש כמו ארצות הברית בכל אחד מהמבצעים הצבאיים שלה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20. וסליחה מראש מכל הראשים והפסלים האינדיאנים שהיו צריכים להיחשף לסמטוחה המחונטרשת הזאת.
על קצה המזלג: סטיקיית הבוקרים היא חיקוי דהוי של סטיקיות אמריקניות פופולריות, שנראה כאילו נחת מלאס וגאס בשנות ה-80. ואל תשאלו למה מגישים כאן גם חומוס ופלאפל.
סטיקיית הבוקרים, הלוחמים 1, תל אביב, 03-6855777
