לפני חצי שנה פנתה אלי אחת השכנות ביישוב בערבה שבו אנחנו גרים, והציעה לי לעשות ארוחה ביישוב שלנו. מיד אמרתי לה שאני לא מעוניין. "אני לא מחפש עבודה", עניתי לה, וחשבתי שבזה זה ייגמר, אבל היא ישבה עלי חזק ובסוף נפגשנו.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
מה שהבנתי מהפגישה עם קארין זה שכל העניין עם הארוחה חשוב לה - לא במובן הקולינרי כי אם ברמה הקהילתית. זה כבר סיקרן אותי והלכתי להייעץ עם אשתי, ענבר. ענבר, בגלל שהיא ענבר, יעצה לי לעזוב את ה"לא", ואמרה: "יש לנו כבר 'לא', אז אם אתה רוצה לעשות את זה תחשוב על איך 'כן'".
אז צללתי עמוקות למחשבות על איך אוכל כמדיום יכול לקרב בין אנשים, ואיזה שיחות הוא יכול לייצר כשהוא עשוי בווליום הנכון. יש משהו אינטימי מאוד כשאתה יושב לאכול עם מישהו, ובני אדם בדרך כלל לא יוצאים לאכול עם זרים. אולי הם יעשו את זה בשביל הקטע, ואולי פה ושם נשב בשולחן קומוניאלי בבית קפה או במסעדה טרנדית, אבל בתכל'ס, אם נגיע למסעדה ויושיבו אותנו בשולחן אחד עם עוד שלושה אנשים שאנחנו לא מכירים, רוב הסיכויים שנסתכל למארחת בעיניים ונשקול ברצינות להתקשר למשטרה או לפחות לפסיכיאטר העירוני.
אבל מה אם נגיע פתוחים לחוויה כזאת? ומה אם השלישייה בשולחן הזה תהיה פתוחה גם היא לחוויה שונה מהרגיל? יכול להיות שככה נזכה להכיר מישהו, או מישהי ושהתנגשות העולמות שלנו תייצר סינרגיה. אולי הסינרגיה הזאת תהיה רגעית וכל מה שיישאר ממנה הוא רגע אחד בזמן, ואולי, המגע החד פעמי הזה יכול לייצר המשכיות. דבר אחד בטוח: אם לא מנסים, לא יודעים.
"אז מי גר בבית מעלינו?", שאלתי את ענבר. היא ענתה לי שגר שם זוג מבוגר. "אני לא מכירה אותם, אבל ראיתי אותם פעם אחת", אמרה.
זה מצחיק חשבתי לעצמי, אני גר פה שנתיים ולא ראיתי אותם אפלו פעם אחת. ענבר מיד שאלה אם אני רוצה להכיר אותם, ועניתי שאני מניח שלא, כי הרי אם הייתי רוצה להכיר אותם הייתי הולך אליהם. אבל השאלה העמוקה כאן היא - מה אם אנחנו רוצים להכיר את השכנים שלנו אבל לא מסוגלים להביא את עצמנו לידי דפיקה על הדלת שלהם?
באנו לזרום
באותו יום בדרך לעבודה התקשרתי לקארין. "בואי נעשה ארוחה בבית, מקבץ אנשים שלא מכירים אחד את השני", אמרתי לה על מה חשבנו, וקארין ישר אמרה כן. כזו היא. קודם אומרת כן, אחר כך איך.
הצעתי שנפתח הרשמה, אנשים מהיישוב ירשמו מבלי לדעת מי עוד מגיע לארוחה ומבלי לדעת איפה הארוחה או מי מבשל אותה. חששנו שאולי הרעיון הזה יתפוצץ לנו בפנים ואנשים לא יזרמו, אבל ענבר אמרה שזה חשש לא מוצדק כי אנשים שלא זורמים לא יירשמו לדבר כזה.
קבענו תאריך רחוק כדי שיהיה לנו זמן לחשוב על כל הפרטים, וקארין התחילה להריץ את הרעיון. עוד שני בתים ביישוב הצטרפו ליוזמה, וכן יכולנו לעשות כמה סגנונות של אוכל בערב אחד.
כשהגיע הזמן להעלות את הרעיון בקבוצות הווטסאפ של היישוב - שבהן אפשר למצוא הכל החל ממישהו שמוכר נעלים משומשות ועד מישהו שמנסה לברר מי לקח את הקורקינט של יוגבי.
הרעיון היה פשוט: שלושה בתים מארחים, עשרה אנשים גג בכל בית. בית אחד חלבי, בית אחד מרוקאי ובית אחד לא כשר. פרסמנו תאריך ושעה של פתיחת ההרשמה וקארין יצרה את הפלטפורמה האינטרנטית ללוגיסטיקה של הדבר. כבר ביום פתיחת ההרשמה נרשמו 32 אנשים לשלוש הארוחות תוך שתי דקות בדיוק, ואז הורדנו את השלטר להרשמה.
יומיים לפני האירוע התחלתי לעשות את ההכנות הסופיות וקיבלתי החלטה להתחיל לדבר על האירוע באינסטגרם. ידעתי שזה לא יעבור טוב עם קארין, אבל הרגשתי שיש פה משהו שיכול לתפוס חיים משל עצמו, ובשביל שזה יקרה, צריך לשתף אותו בצורה אותנטית ולא בדיעבד. אז מי שנרשם ידע שיש סיכוי שהוא אוכל אצלי בבית, ואולי לא.
אתה יכול לשער שיבינו אותך, אבל אתה לא באמת יודע עד שאתה לא מנסה. האוכל חשוב, אבל הוא לא בהכרח העניין בארוחה הזאת, אחרת היינו פונים לכל השפים שגרים ביישוב - ויש לא מעט כאלה - ומבקשים מהם לארח. העניין הוא להיות פתוח מספיק לשבת לערב אחד, עם אנשים שאולי אתה לא מכיר, או אולי לא היית יושב איתם לאכול במסעדה בשום הזדמנות אחרת, ופשוט לנסות להכיר אותם: לשמוע מה הם עושים בחיים, מה הם אוהבים, כמה ילדים יש או אין להם.
בשעה 20:15 ביום האירוע שלחנו לכולם הודעה לאיזה בית להגיע, ובשעה 20:30 נכנסו עשרה אנשים אלינו הביתה. עמדתי מאחורי שולחן המטבח כשכולם נכנסו במבוכה, וחיכיתי לרגע שיגדיר לי את הדינאמיקה לערב הזה. בדיוק אז נכנסה גברת שלא הכרתי עד אותו הרגע, ניגשה לענבר ועם חיוך גדול ובקבוק יין, פתחה זרועות לצדדים ואמרה: ״נעים מאוד, אני מור״. קיבלתי את הרגע שלי. הצלחנו.
כרישה שרופה עם וויניגרט
המצרכים:
3-4 ביצי שליו
3 כרישות
לוויניגרט -
1 כפית חרדל דיז׳ון חלק
1/2 כפית דבש
1/4 שן שום
חופן עלי טימין
קליפת ליים, מגוררת
1/2 ליים סחוט למיץ
מלח
שמן זית
לסלסה וורדה -
1 צרור פטרוזיליה
1/4 צרור נענע, קצוצה
1 שן שום, קצוצה דק
1 כפית צלפים, קצוצים
1 כפית קורנישונים, קצוצים
2 פילטים של אנשובי, קצוצים
1/2 בצל שאלוט, קצוץ
קליפת לימון, מגוררת
1/2 לימון, סחוט למיץ
שמן זית ארומטי
מלח ופלפל
אופן ההכנה:
- מכינים את הויניגרט - שמים שום ודבש במכתש ועלי, מוסיפי את הטימין, גרר הליים ומיץ הליים.
- מזלפים תוך כדי כתישה את שמן הזית, מוסיפים מלח. אם הוויניגרט סמיך מידי, מדללים עם מעט מים קרים.
- מכינים סלסה וורדה - מחברים את כל המרכיבים יחד, מכסים בשמן זית ומקררים.
- מבשלים את הביצים - מרתיחים מים, מבשלים את ביצי השליו במשך כמה דקות ומקררים. אחרי שהביצים התקררו מקלפים בעדינות ושומרים לאחר כך.
- שורפים את הכרישה - מדליקים את הגריל או את התנור על טמפרטורה גבוהה מאוד. מניחים על הגריל (או בתבנית) 3 כרישות גדולות, ונותנים להן להישרף היטב מכל הצדדים, בערך 20 דקות בסך הכל. השכבה החיצונית תישרף, אך השכבות הפנימיות יעברו תהליך של אידוי עם הנוזלים של הכרישה והיא תקבל מעט מטעמי החריכה.
- אחרי 20 דקות מורידים מהגריל (או מוציאים מהתנור), מסדרים במגש ומכסים בניילון נצמד למשך עשר דקות.
- מוציאים את הכרישות מהתבנית ובעזרת סכין חדה מקלפים את השכבות השרופות של הכרישה. חותכים את הכרישה לרצועות באורך 10 ס״מ ושומרים בצד עד שכל הכרישה מוכנה וחתוכה לפי ההסבר.
- מרכיבים את המנה - מסדרים את הכרישה בבסיס הצלחת, מעל שמים את הסלסה וורדה, מסדרים את ביצי השלו ובסוף מזלפים על הכל את הוויניגרט, ומגישים.
ליאור רפאל הוא השף והבעלים של מסעדת "המבורגר בלויתן" באילת
