אצלנו בבית היו שתי אפשרויות לארוחת צהריים בימי שישי. היינו חוזרים הביתה מבית הספר, דוהרים כמו קרנפים, ואמא, שהייתה עסוקה בין הקוסקוס לקציצות ולא רצתה שנסתובב לה בין הרגליים, הביאה לנו או כדור עבודי של קוסקוס (רק טוניסאים יבינו, כל השאר נא לדמיין), או שניצל בין שתי פרוסות חלה שקראנו לו "קח ולך". משהו שיסתום את התיאבון עד לארוחת הערב המלאה.
באמת לא העליתי על דעתי שמסורת סתימת הרעב של שישי בצהריים תהפוך למסורת כל כך יפה ומכובדת בכל רחבי הארץ.
בוקר שישי אחד מצאתי את עצמי בשדרות. הורדתי את הלקוח וחיפשתי משהו לאכול. ליד "הפינה של נתן" ראיתי רכב עם מדבקה של קיבוץ ברור חיל, ולקוחה שבדיוק יצאה מהפינה. חניתי מאחוריה ושאלתי אותה מה אוכלים - היא סימנה לי עם הראש: או שניצל או נקניק בחלה. לרגע לא עצרתי את עצמי, אם מישהי מברור חיל הגיעה לשדרות במהלך המלחמה בשביל לאכול דווקא כאן, אז גם אני צריך להיכנס לטעום.
עוד אוכל רחוב:
נתן, הבעלים, היה במקום, ורואים שאכפת לו מכל פרט בעסק שלו. גם הרבה אנשים אחרים היו שם – את התור הארוך אי אפשר היה לפספס. מתחת לדלפק יש שלט שעליו כתוב "עונג שבת", והם מתכוונים לזה.
את הסנדוויץ' שניצל של שישי לוקחים פה ברצינות: יש חלה קטנה (לא קטנה בכלל) ב-30 שקל, ואחת קצת גדולה יותר ב-40 שקל. הזמנתי לעצמי מנה ב-30 שקל וזה יותר מהספיק לי, הצלחתי לאכול רק חצי. בר הסלטים יותר ממעולה: כל הסלטים מוכנים כמו למצעד, והאמת היא שהכנסתי הכול וכמה שאפשר אל תוך החלה. החלה לא ידעה כמה היא יכולה להכיל, אבל יותר מדי זה השם השני שלי.
את ההגשה של "הפינה של נתן" אפשר ללמד בכמה מקומות. חוץ מהחלה, השניצלים והסלטים, מילאו לי בטבעיות צלחת של צ׳יפס אמיתי, לא צ'יפס קצקצים של ילדים שלא גדלו על צ'יפס של בית, אלא צ'יפס שמן אחד אחד. לרגע הסתכלתי על הצלחת והיא הצליחה להבהיל אותי, מאיפה אני מתחיל את היופי הזה?
רגע לפני שפניתי לצלם את המנה, אחד הלקוחות הקבועים ביקש מנתן את רוטב השזיפים. מה רוטב שזיפים? מאיפה זה הגיע? אז כן, יש רוטב שזיפים במקום קטשופ, אולי אפילו יותר בריא, ובטוח יותר טעים.
עכשיו בינינו, התחלת עם מצווה, סיים אותה. נוהל יום שישי של חלה עם שניצל חייב להפוך למסורת יומיומית, הלוואי עליי כל יום לאכול ככה בכזה מחיר.
