מישהו החליט להפוך את תל אביב על הראש. אחרי שנים של הפרעה מתמשכת בשביל הרכבת הקלה הכי איטית בעולם, כל מקום שבו היא עוברת - נפגע. השיממון מחוץ לתחנות הרכבת הקלה נראה לכל כיוון, וגם פונדק הרצל מרגיש את השינוי הלא מבורך. רק אצלנו קדימה יכול להיות גם רק אחורה.
אני לא אוהב את כל השווארמות המתחכמות - בשר בקר בלבד, בלי שומן, חתוכה דק צעד כדי כך שהיא נראית כמו בשר קצוץ. באמת חוויתי על בשרי את כל הטעויות האפשריות. אני רוצה את השווארמה שלי בפיתה גדולה, חתוכה לא דק מדי (מי שחותך לכם את השווארמה דק מדי, כמו משקר לך בפנים), יחד עם שומן טעים. זה חלק הכרחי מהטעם של שווארמה ישראלית ראויה. בשביל זה, רק בשביל זה, שווה לחנות את הרכב אפילו קילומטר מפונדק הרצל, ללכת ברגל, ולאכול מנה של שווארמה מעולה.
השווארמייה שמאכילה את יפו מאז 1969 | קלוז אפ
(צילום: שמוליק דודפור)
פונדק הרצל הוא מהמוסדות האמיתיים של תל אביב. נדמה לרגע שכל עולל מתחיל בתחום האוכל רחוב, מנסה לפתוח על הדרך שווארמייה זמנית. להזכירכם, כמות הפראיירים בארץ מאוד מוגבלת, ואנחנו הישראלים נוהגים להזהיר את כל הסביבה שלנו משווארמיות זמניות, אנחנו ממש לא שומרים את המידע לעצמנו, עוד לפני המצאת האינטרנט. ההצלחה בארץ תמיד נמדדת בלקוחות חוזרים, רק ככה שורדים.
עוד אוכל רחוב:
פונדק הרצל ותיק מאוד, יש כבר דור שני ברוך השם, המנה הראשונה בתפריט היא השווארמה, קהל הלקוחות מגוון אבל הכי חשוב - הפיתה גדולה, חכו חכו כמה שווארמה נכנסת, יש מבחר סלטים, צ׳יפס תקבלו על הצד. השווארמה נפרסת והרבה, אל תוסיפו לי כלום בבקשה, כרגיל אצלי, באתי לאכול שווארמה, זה לא הולך להשתנות אף פעם.
קיבלתי לידי פיתה מלאה שווארמה עם ריח של שומן, כמו שצריך. נגסתי עמוק - מכירים את זה שהחיוך מתחיל להפריע לשיניים, אבל עדיין הנגיסה ממשיכה? זו בדיוק השווארמה שחיפשתי, במיוחד כאן בתל אביב. בצד קיבלתי קערה קטנה של צ׳יפס, סלט כרוב לבן מעט חמוץ וסלט ירקות עיראקיים צהובים. לקראת הסוף שבעתי בקטע מעולה, אבל הסתכלתי על הפיתה והמשכתי, התחלתי ולכן אסיים, לא השארתי זכר, לא לפיתה, לא לצ׳יפס, לא לסלטים.
בסך הכול אכלתי מאוזן. יש שווארמה מעולה בתל אביב, היא נמצאת ביפו, שווה לנסוע במיוחד.
