הוא דתל"ש, לוחם לשעבר, נכה צה"ל שהצליח "להתפלח" לעזה בחרבות ברזל, מרצה באוניברסיטת רייכמן וגם שף שמבשל ארוחות בשר פרטיות בחלל שהוא בנה במו ידיו: כל תחנה בעלילת חייו של אלחי אבגיל יכולה הייתה להיות סיפור בפני עצמו.
סיפור המסגרת הוא הסיפור על הישראלי היפהפה, אבל הוא פוגש בדרך גם סיפור על נחישות יוצאת דופן שבתוכו מסתתר סיפור נוסף על עצמאות, על חוזקה ועל חוכמה נדירה. סיפור שהוא השראה.
אלחי אבגיל במעשנת השוק
רק לפני חודשיים אבגיל חזר מעזה, לשם הצליח להגיע בדרך לא דרך. בבוקר 8 באוקטובר עזב את תל אביב ונסע לחשמונאים, הישוב שבו גדל. שם הוא חויל על המקום בתוך משאית ישנה, והצטרף לכיתת הכוננות. אחרי חודש שבו הגן על הישוב, הודיע לו הרבש"צ שכיוון שהוא נכה צה"ל, הוא לא יוכל להמשיך להיות חלק מכיתת הכוננות.
אבל אבגיל לא ויתר. דרך חבר ילדות שלחם בעזה הוא הצליח להגיע לחיל השריון, שם חיילו אותו והוא נכנס פנימה לתופת. המראות, הריחות והזיכרונות לא עוזבים אותו עד היום. אבל בתום חודש בעזה התקשרו מהשלישות עם אותו הסבר של הרבש"צ – בגלל שאתה נכה צה"ל, אתה צריך לחזור הביתה.
אז הוא חזר, וגילה שעסק הארוחות הפרטיות שלו התרסק. אף אחד לא יצא מהבית, אף אחד לא רצה לצאת לאכול, כל האירועים שהיו בוטלו, ואבגיל כבר עמד לקפל את הכול. אבל אז, פוסט אחד של חנוך דאום בפייסבוק הביא לו כמות פניות עצומה, ולא רק שהוא הצליח להחזיר את העסק לפעילות, אלא גם מספר האירועים גדל משמעותית.
להתמוגג מפרשת השבוע
את הארוחות הפרטיות של "מעשנת השוק" שלו, אבגיל (36) עורך מחלל בשכונת פלורנטין, שנראה כמו דירה אבל מתפקד כעסק. במרפסת הקטנה נמצאת המעשנה שבה כל הקסם קורה, והנוף משם משקיף על גגות תל אביב. סביב שולחן ארוך ארוך כולם יושבים, וכשאבגיל מציג את עצמו, הוא עושה את זה בצניעות. אף אחד מהאורחים סביב השולחן לא יכול לנחש מה עבר עד שהגיע לרגע הזה שבו הוא מתפעל עסק מצליח שנערכות בו בממוצע 36 ארוחות בחודש.
הוא נולד בראשון לציון למשפחה חילונית, וכשהיה אמור לעלות לכיתה א', הוריו חזרו בתשובה ועברו ליישוב הדתי חשמונאים, שנמצא ליד מודיעין. הוא ילד שני במשפחה עם שבעה ילדים. "כל המשפחה שלי עדיין גרה בישוב, חוץ ממני", הוא מספר, "אבא הוא קצין משטרה לשעבר, וכשיצא לפנסיה החליט לבנות בניין, ובשביל להשאיר את כל הילדים אצלו, הוא נתן לכל אחד מהם דירה בבניין. כולם נשארו. האמת שאני מקנא בו, גם אני הייתי רוצה שכל הילדים יישארו קרוב יחד עם הנכדים. כל האחים שגרים בבניין הזה מתנהלים בהדדיות, הם מוציאים מהגן את כל הילדים יחד, מכינים אוכל לכולם".
איך היה המעבר מחיים חילוניים לחיים דתיים?
"הייתי אמור לעלות לבית ספר אבל אימא השאירה אותי עוד שנה בגן דתי בשביל שתהיה לי נחיתה רכה יותר בבית ספר החדש. אני זוכר שנכנסתי לגן ופתאום כולם היו בנים ולא היו שם בנות בכלל. אני זוכר שדווקא נהניתי מאוד בשנה הזאת, היה לי טוב. נהניתי משיעורי התורה ומהסיפורים. אני זוכר שבכל יום שישי כשהייתי חוזר מהגן, הייתי יושב עם אמא ומספר לה את פרשת השבוע שלמדנו, והיא הייתה מתמוגגת מזה. ממש הרגשתי איך היא מתאהבת בי כל שבוע מחדש, עם כל מילה שהוצאתי מהפה. עד היום היחסים בינינו קרובים מאוד. לה ולי יש משהו שאין בינה לבין שאר האחים שלי, אני מרגיש שאני מיוחד בעיניה. אפילו עכשיו באוניברסיטה, כשאני מספר לסטודנטים על החיים שלי, אני לא מקבל מהם מבט כזה כמו שהיה לה כשהייתי מדקלם לה את פרשת השבוע".
ומתי התחלת גם לשאול שאלות?
"כל הזמן שאלתי שאלות. כשהגעתי עם אמא לשאלות קשות, אז היא הייתה אומרת לי, תשאל את הרב. אבל לא רציתי לשאול את הרב, רציתי שהיא תסביר לי למה היא עושה את מה שהיא עושה, מה אכפת לי מהרב. כבר בגיל 13 התחלתי להרגיש לא טוב במקום הזה, לא היה לי טוב להתפלל וללכת לבית כנסת. להגיע לבית כנסת ולהקריא משהו מתוך סידור שאני לא כתבתי ולהגיד את אותם דברים בוקר צהריים וערב? לא הבנתי בשביל מה זה".
הספק שהתעורר אצלו בגיל ההתבגרות, הגיע לשיא בגיל 16, ברגע שבו הוא אמר לעצמו שהוא לא ממשיך בדרך הזאת. "הלכתי עם האינטואיציה שלי, הרגשתי שאני עושה משהו לא נכון עבורי. הרגשתי שככל שעובר הזמן, אני מת מבפנים ולא יכול לצאת מזה, כמו קורי עכביש שעטפו אותי. הבנתי שאם אסיים תיכון בבית ספר דתי, אצא משם בלי לדעת אנגלית בכלל ובלי לימודי ליבה. זה לא רק בשביל אנגלית ומתמטיקה, זה גם גיאוגרפיה, ולגלות שפות שונות ומדינות נוספות, עד אז בכלל לא הבנתי שיש עולם ויבשות".
לא היה שום דבר מזה בבית ספר הדתי?
"אין שם בכלל ידע כללי. על כלום. ידעתי דינים, הלכה, משנה וגמרא, אבל לא היו שם דברים בסיסיים. הייתי סקרן מאוד. כשהגעתי לתיכון חילוני ולמדנו שם על גוף האדם וגיאוגרפיה, הייתי יושב ושותה בצמא כל מילה. ראיתי איך זה לא מעניין את שאר התלמידים, אבל אני הרגשתי שזכיתי ללמוד את הדברים האלה".
וכך, באמצע כיתה י', כשהוא רק בן 16, אבגיל לקח את עצמו והלך לבדו לתיכון הקרוב לאזור מגוריו – תיכון מכבים רעות. בוקר אחד הוא דפק על דלתה של המנהלת, והודיע לה שהוא נרשם לבית הספר.
איך ההורים הגיבו?
"אבא לא האמין שהתקבלתי לשם וגם לא הבין איך הגעתי לזה בכלל. לאמא אני חושב שזו הייתה אכזבה, אבל אמרתי לה שאם זה לא קורה, אז אני הולך לפנימייה יחד עם בן דוד שלי, והיא השתגעה מזה וממש פחדה, אז כשהיא שמעה שאני עובר לתיכון מכבים רעות, הייתה לה הקלה".
איך היה המעבר?
"הצוות בבית הספר ראה את הנחישות שלי והכניסו אותי ישר לחמש יחידות בהכול. בבית ספר לא הייתי כל כך מבריק, אבל ישר הבנתי שברגע שאתה מאמין בעצמך, אתה נותן גם לאחרים להאמין בך. הכול עניין אותי, אבל היו פערים גדולים ביני לבין שאר התלמידים, בכל המקצועות. הצמידו לי מורה מטעם בית הספר שתשלים איתי את החומר, והמורים התגייסו למשימה והיו מלמדים אותי אחד על אחד. אני זוכר שהייתי מסתכל על מורות מדברות ופשוט מתענג, הייתי מרותק".
"פתאום התאהבתי"
ואז הגיע הרגע של הגיוס לצבא. אבגיל עשה מכינה קדם צבאית ולראשונה בחייו גר יחד עם אנשים ממקומות אחרים בארץ, ויותר משזו הייתה מכינה לצבא – זו הייתה מכינה לחיים עצמם. "הרגשתי איך המורעלות לצבא מתפתחת בי שם. המכינה הפכה אותי לבנאדם אחר, כי עד אז הייתי שונה מכולם. היה לי גורמט, טבעות ושרשרת, כחלק מהמרד. פתאום התחלתי לקרוא ספרים, לטייל בארץ ולהתנדב. לפני זה מעולם לא טיילתי, ופתאום התאהבתי בארץ שלנו, כי כשאתה חורש את המדינה על הרגליים אתה בסוף מתאהב בה".
יום אחד, שנתיים אחרי הגיוס, כשכל החברים שלו נסעו להעביר את הרגילה באילת, הוא עבד בתור שליח בפיצרייה. אבגיל, שתמיד עבד ומעולם לא הסתמך על מימון מההורים, עבר תאונת דרכים במהלך אחת השליחויות, ובבת אחת הקריירה בדובדבן הסתיימה. "תמיד חשבתי שאשאר בצבא כל החיים. זה היה מבחינתי סידור טוב", הוא מודה. "השירות הצבאי שלי היה מלא משמעות. אני זוכר שפעם אחת עצרנו מחבל שתכנן להתפוצץ במסעדה בירושלים, עצרנו אותו יחד עם כל חומר הנפץ שהיה לו. למחרת, באותה שעה שהיה אמור להתרחש הפיגוע, נסעתי למסעדה שאליה הוא היה אמור להגיע. עמדתי בחוץ והסתכלתי על האנשים שהיו שם באותו זמן, והרגשתי תחושת סיפוק גדולה. נכון שהייתי חלק קטן מהדבר הזה, אבל בשבילי זה היה עצום. היה רגע אחד שבו ממש הרגשתי שאני אוהב מכל ליבי את כל האנשים שהיו שם. זו תחושת סיפוק מטורפת שלא הייתה לי אף פעם".
אבגיל שהה חודשיים בבית חולים ועוד חודשיים בשיקום, שבסופו הוא שוחרר מהצבא. עם המענק שקיבל מהצבא, הוא נרשם למכללה ברעננה שבה השלים את הבגרויות שהיו חסרות לו, וגר במעונות. הוא התרכז בלימודים וחי מהיד לפה, ללא שום עזרה מאף אחד.
איך הסתדרת?
"למדתי לחיות ממה שיש. הייתה שם ארוחת בוקר, אז הייתי מכין סנדוויצ'ים שיחזיקו אותי גם לבוקר, גם לצהריים וגם לערב. זו הייתה תקופה קשה מאוד מבחינה כלכלית. לא יכולתי לקנות כלום, גם לא משולש פיצה. אבל מבחינה נפשית הרגשתי טוב מאוד. שם גם הבנתי שכסף לא יעשה אותי מאושר. הייתי אדון לעצמי וגרתי מחוץ לבית עם אנשים בגיל שלי. זה היה משמעותי עבורי והייתי מאושר מזה. הכרתי שם בנות והייתי לוקח אותן לדייט בפארק במקום במסעדה או בבר. אף אחד לא לימד אותי מעולם איך לצאת לדייטים, והסתמכתי על מה שראיתי בסדרות בטלוויזיה, כי זה כל מה שהכרתי".
ניסית לבקש עזרה מההורים?
"כשעברתי לבית ספר חילוני, הבנתי שאני לא רוצה לקבל עזרה מההורים אז גם לא ביקשתי כלום. ההורים שלי נתנו לי כל מה שצריך, יש להם שבעה ילדים וזה לא פשוט. אמא עבדה תמיד במשרה מלאה וגידלה שבעה ילדים כשאבא בכלל איש צבא שבקושי נמצא בבית, ועם זאת מעולם לא הרגשתי שחסר משהו בבית. ההורים שלי לא היו יוצאים לחופשות ואמא תמיד נתנה את כל מה שאין לה".
גם אחרי השלמת הבגרויות, אבגיל הבין שהאנגלית שלו לא מספיקה. הוא החליט לזרוק את עצמו למים, וטס לדרום אפריקה כדי לעבוד בעגלות ובעיקר בשביל ללמוד אנגלית. אחרי שנתיים חזר לארץ, ובעזרת ארבע מלגות הוא התחיל ללמוד בבינתחומי מנהל עסקים. על כל מלגה שקיבל הוא היה צריך לתת משהו בתמורה, אז הוא הרצה על צרכנות נבונה בבתי ספר וביחידות שונות בצבא. במקביל הוא גם היה ברמן, ניהל את מסעדת ננוצ'קה בגלגול הטבעוני שלה וגם את מסעדת מאפו של השף ניר צוק, שם התבקש לעשות שיווק דיגיטלי למסעדה ולארוחות הפרטיות בבית של צוק.
צוק היה הלקוח הראשון, כי מיד אחריו התחילו לזרום לפתחו הצעות לשיווק דיגיטלי של עסקים – מגני ילדים ומרפאות שיניים ועד מכוני בוטוקס ומסעדות. היום, בנוסף לכל עיסוקיו, הוא גם מרצה לשיווק דיגיטלי פעם בשבוע בקורס של סטודנטים מצטיינים ברייכמן.
לאוכל ולאירוח הוא הגיע אחרי שהבין שמה שהוא הכי אוהב לעשות זה לארח ולבשל לחברים שלו, אז הוא חיבר בין יכולות המכירה והשיווק שלו לבין התחביב. "הבנתי שאני יכול למכור איזה מוצר שאני רוצה, אז בגלל שהכי נהניתי לארח את החברים שלי כל יום רביעי בבית, וראיתי את התגובות שלהם, החלטתי שזה מה שאני אעשה. אין טוב יותר מלעשות מה שאתה אוהב ועוד לקבל על זה כסף".
חלל האירוח הראשון שלו היה בכרם התימנים, בדירה שבה הוא גר אז. הוא פרסם מודעה בפייסבוק, תמחר ארוחה בכמה מאות שקלים, וכבר למחרת חנך את האירוע הראשון שלו – שישה בני משפחה, ששילמו לו כדי שיאכיל אותם. רק אחרי שלוש שנים הוא העתיק את העסק לפלורנטין, לחלל שאותו בנה במו ידיו – מהקונסטרוקציה של הסלון ועד המטבח. היום, במקביל לארוחות הפרטיות, הוא מארח נכי צה"ל, מתנדב בבית הלוחם ומאכיל מפונים וחיילים בחינם בחלל מיוחד שבנה מתחת למטבח.
"אמא שלי הייתה מנהלת חשבונות והיא עבדה במשרה מלאה, וכשהייתי קטן לפעמים היינו צריכים להכין לעצמנו את האוכל, וכך למדתי. תמיד היה אצלנו בבית אוכל והמטבח היה המנוע של הבית שגדלתי בו. בהתחלה קניתי מעשנה, אחר כך מנגל, ולאט לאט שיחקתי עם זה עד שהגעתי לתפריט. כיף לי לראות אנשים מתרגשים בארוחות שלי, אם זה מהאוכל ואם זה מהקוקטייל שאני מכין. זה עושה לי את זה שאנשים מתרגשים ממה שאני עושה. שני ההורים שלי עמוק בפנים אומנים, אבא מפסל ואמא ציירת. אבא תורם את הפסלים שלו לבית כנסת, אמא תולה את הציורים שלה בבית, ואני יוצר אוכל ואנשים ומשלמים על זה. אנשים באים אליי רעבים ושמחים ואני עושה להם כיף, זה מרגש אותי במיוחד בתקופה כזאת, אני מרגיש שאני נותן להם קצת אוויר".
