אם בר ים הייתה מסעדה תל-אביבית, אי אפשר היה להזמין אליה מקום חודשים קדימה. היא הייתה הופכת למקום בילוי לוהט עבור סלבריטאים של הברנז׳ה ומתפוצצת מרוב באזז והייפ. אנשים היו נוהרים אליה מכל קצות הארץ. פודיז היו נשבעים בשמה. היא הייתה מככבת ברשימות ובדירוגים וכמובן באינסטוש. לאו דווקא בגלל האוכל. כלומר, גם בגלל האוכל. אבל בעיקר בגלל שיש לה את כל התכונות המתאימות שמהן מורכבות מסעדות מצליחות ואהובות בעת הזו: תפריט קומפקטי (מודפס על דף A4 כמובן) שמבוסס על מנות קטנות-בינוניות שנועדו ללוות שתיית יין, חומרי גלם פשוטים, אווירה משוחררת, מלצרים צעירים מאוד, גישה לא יומרנית, כיף חיים. מסוג המקומות האלה שאתה נכנס אליהם וישר מבין את הפוטנציאל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד ביקורות של "ביצה עלומה":
אבל בר ים היא מסעדה חיפאית. ובחיפה כמו בחיפה, החוקים הם קצת אחרים. באמצע השבוע, בר ים לא מתפוצצת מלקוחות. די שקט שם וסולידי. ההיצע הקולינרי בנמל חיפה עולה על גדותיו לאחרונה, ומסעדה בסגנון הזה עשויה קצת להחוויר לנוכח המתחרות המצוינות בסביבה. בר ים מתמקדת בדגים ובפירות ים, והיא עושה זאת בלי יותר מדי טקס בישבן. לא באים לכאן בשביל ארוחה מלאה עם כל המשפוּחה. התפריט מחולק לשתי סקציות - פתיחה ואמצע - ואחר כך קינוח ויאללה, חוזרים שיכורים הביתה. גם זה חלק מהטרנד הנוכחי שיובא מתל אביב: הפיכתן ההדרגתית של מסעדות לברי יין וברי אוכל. מקומות קטנים להתגודד בהם, ועל הדרך גם לאכול משהו טוב. ובבר ים לא חסרים דברים טובים.
אין כמו מנת לחם מוצלחת כדי להעיד על הכיוון שאליו צועדת הארוחה כולה: לחם ציפורים שיצא הרגע מהתנור, פריך מבחוץ, רך מבפנים, צורתו משוננת, כמו ענף קוצני. הוא מוגש עם חמאה מלוחה, וזו כבר בחירה לא שגרתית. כמו בפוליטיקה, גם לחמאה יש מחנות ניצים: מחנה הרגילה ומחנה המלוחה. הרגילה היא הפופולארית, המלוחה היא האוונגרדית, לפחות במחוזותינו. אנחנו בעד שתיהן, והלוואי שכולם יסתדרו ולא יריבו ביניהם.
המשכנו למנה של גבינת חלומי מטוגנת, בלי שמץ מיותר של שמן, ומוגשת עם איולי סומאק שעושה את כל ההבדל. השילוב בין השמנוניות של האיולי לחמיצות הארומטית של הסומאק מחמיא לגבינה, אבל בעיקר יוצרים בן-כלאיים מקורי בפני עצמו. כשמדברים על מטבח ישראלי חדש, מקומי, זו בדיוק הכוונה – איולי סומאק זו הברקה שיכולה להתקיים אך ורק במחוזותינו. שילוב של מזרח ומערב, פרובאנס ורמת הגולן. כולה רוטב? ממש לא!
על הנייר, תמנון כבוש וצזיקי היא מנה שקשה לפקשש איתה: שני מרכיבים שנועדו זה לזה. מכירים את התמנונים שתלויים על חוטי כביסה באיי יוון? אז בדיוק כזה. אלא שזרוע התמנון ככל הנראה יצאה מהקפאה. היו לה טקסטורה רכרוכית וטעם לוואי לא נעים. גם קצת יוגורט לא יציל אותה מגורלה העגום.
טרטר פרידה היה התיקון: דג ים קצוץ לקוביות קטנות ומעורבב בפרוסות של תפוחים ומלפפונים, עם יוגורט וקצת שמיר בצד. זה לא סוד שישנו שימוש יתר ביוגורט במטבח הישראלי. שימוש יתר? התכוונתי שזה יצא כבר מכל החורים. לא נגענו ביוגורט כי אין בו צורך. הגיע הזמן שהיוגורט יחזור לתפקידו המקורי: להיות מוגש עם גרנולה בארוחות בוקר בבתי מלון. הטרטר היה מצוין, והתפוחים והמלפפונים לא הפריעו לפרידה להתבטא.
המשכנו לשתי מנות פסטה שמוכנות במקום: הראשונה הייתה פסטה ממולאת בצל מטוגן, גבינת פטה ושמיר, ברוטב חמאה. זו מנה נהדרת. הבצק דק וחסון, והמילוי שולח אותך היישר למזרח אירופה. לחיפה יש מסורת ארוכת שנים של אוכל יהודי מזרח-אירופי – מעיין הבירה, יונק קפה גלידה ומסעדות אחרות שכבר לא איתנו – והפסטה הזאת הרגישה כמו הומאז׳ להיסטוריה העירונית. בצל מטוגן ושמיר. לא צריך להגיד יותר מזה.
מנת הפסטה השנייה הייתה פטוצ׳יני ברוטב יין לבן וחמאה, עם צדפות וונגולי שמגיעות טריות מהמים של צרפת או הולנד. זו מנה עם טעמים ברורים מאוד, קלאסיים מאוד, אבל היה איזשהו שיבוש באופן שבו היא בושלה. חלק מהאטריות הרחבות נדבקו זו לזו כאילו שמדובר בהכנה לקוגל ירושלמי. מסוג הפדיחות שמאפיינות טבחים צעירים ומסעדות בתחילת דרכן. לא אסון גדול, לא הצלחה גדולה.
לקינוח הזמנו מנה שתוארה כ"קרם אפרסק, שמנת מתובלת וקראמבל מושחם". מסוג התיאורים המפוקפקים שאולי מתאימים לפרק של "בואו לאכול איתי". בפועל קיבלנו אוכל לתינוקות בדמות של פרי מרוסק, קצת שמנת חמוצה ופירורים של עוגייה. זה לא קינוח, זה אלתור של מה שהיה במקרר. אבל גם את זה צריך לקחת בפרופורציות הראויות. בר ים היא מקום קטן וסימפטי לאללה. חבל לפספס אותו רק בגלל שהוא לא עלה על הרדאר התקשורתי והטרנדי. שווה נסיעה מיוחדת? לא בטוח. אבל אם אתם כבר נמצאים באזור ממילא, בהחלט שווה לשקול בחיוב.
על קצה המזלג: בר ים היא מסעדה, מסעדונת, בר אוכל, בר יין, איך שלא תקראו לזה. מקום סימפטי לאללה שמגיש אוכל חביב ולא יומרני.
בר ים, הנמל 21, חיפה
