צפו: המונה טועם נדהם מחביתה בבגט
(צילום: משי בן עמי)
השבוע הגעתי עם המונית לתחנת רכבת נתניה וחשבתי לעצמי שזה מעניין שאף אחד לא העלה על דעתו שתחנות הרכבת בארץ צריכות לעבור דרך העיר ולא מחוצה להן. תחנת הרכבת של נתניה נמצאת מעבר לכביש 2 וממוקמת מחוץ לעיר, כשמסביבה חולפים אוטובוסים רבים. בשבילי היא נראית כמו עוד תחנה מרכזית שנמצאת בצד הלא נכון של העיר.
הכביש שמגיע עד לתחנת הרכבת נקרא באופן לא מפתיע "דרך הרכבת", ועם השנים גם הוקמו לאורכו ולרוחבו כמה עסקים. בין העסקים שנמצאים על הכביש הזה אפשר למצוא ב-18 השנים האחרונות את המסעדה של יוסי חביתה.
כשעברתי לראשונה ליד יוסי חביתה הבחנתי קודם כל בסככה מרובעת גדולה, כמו אלה שיש בבתי קפה או בחוף הים. זה לא משהו שהצליח למשוך את תשומת הלב שלי כשנסעתי בכביש. כבר הייתי בדרך חזרה לעשות סריקה צפופה של נתניה, אבל לפתע שאלתי את עצמי למה שעסק שמספק ציוד לשיפוצניקים יכסה את הכניסה שלו עם סככה של חוף ים?
החלטתי שנתניה העיר יכולה לחכות לי, ואיתה גם כל הכתובות של המסעדות ששמרתי אצלי להזדמנות הנכונה לבקר בהן. מאחורי דהר אוטובוס מלא באנשים שירדו בתחנת הרכבת, ונהג האוטובוס מיהר לפזר אותם לדרכם. לפני שהוא יצפצף לי על הנשמה, המשכתי למעלה עד הצומת, פניתי שמאלה, ועשיתי סיבוב פרסה עד שהגעתי למקום.
למזלי, ליוסי חביתה הגעתי מוקדם - שלוש דקות לפני המתקפה של הלקוחות שמגיעים על הבוקר. המקום עדיין העיר את עצמו ועל הפלאנצ'ה כבר היה מערום של שום טרי ועליו פלפל ירוק שהספיק לעבור צריבה קודם. שאלתי מה זה הדבר שמתבשל כאן בשעה כזו מוקדמת בבוקר, ורחלי, אישתו של יוסי, סיפרה לי שיוסי מכין קונפי. מזל טוב לי: זו הפעם הראשונה שאני משתמש במילה "קונפי" בטור של אוכל רחוב - מכאן אנחנו רק ממריאים למעלה והלאה.
כשהסתכלתי על הכניסה למקום לא בדיוק הצלחתי להבין למה על המבנה של יוסי חביתה, שהקירות שלו צבועים בצבע בז', יש שלט עם אותיות בצבע צהוב? הרי בדרך כלל כשמתקינים שלט למסעדה או לדלפק דרכים, השלט נכתב באותיות קידוש לבנה - אותיות גדולות ובולטות לעין, כך שכל מי שעובר במקום ידע שיש פה מה לאכול. אבל במקום של יוסי חביתה כמעט שלא מצליחים לקרוא את מה שכתוב על השלט, למרות שהוא כתוב באותיות גדולות. צהוב על רקע לבן לא הולך ממש טוב.
יוסי תירץ את העניין בכך שהוא לא מעוניין לפרסם את עצמו. מצד אחד הוא הבין שהוא חייב לכתוב את שם המקום אבל מצד שני - כולם כבר מכירים אותו ויודעים שהוא נמצא בדיוק באותו המקום כבר יותר מ-18 שנים. לקוחות יש, ברוך השם, ויוסי לא מחפש למשוך עוד תשומת לב.
בתוך המקום המוזיקה מתנגנת כמעט בלי הפסקה, ויוסי מתהלך לכל הכיוונים. אין כאן רגע דל - שיפוצניקים באים וחולפים עם הטנדרים שלהם, שולחים את אחד הפועלים לקנות בגטים לכולם, ויש גם פועלים שמגיעים לאכול בקטנה ובקצרה על המקום. רק אני עומד שם, מצלם ושואל המון שאלות. אף אחד לא עוצר את החיים עצמם, כולנו אוספים כסף קטן.
באותו זמן יוסי בדיוק הכין סלט ירקות שאותו הוא יוסיף לכל מנה. אני הזמנתי חביתה עם נקניקיות מרגז וביקשתי מיוסי שכל מה שהוא מכין - שיוסיף לי בבקשה למנה. הכל חוץ ממיונז או חומוס. דעתי בנושא ידועה - חומוס אוכלים רק עם חומוס, ומיונז אני לא אוהב בצורה קיצונית, לא משנה כמה ניסיתי ואני עדיין מנסה לטעום, זה פשוט לא עובר אצלי. אם גם אתם כמוני בעניין אז שימו לב - יוסי אוהב להוסיף מיונז, אז חשוב להודיע מראש.
אוכל נתנייתי למביני עניין
אצל יוסי חביתה הכל עולה על הפלאנצ'ה: קודם כל נקניקיות מרגז עם הרבה שומר (להזכירכם - אנחנו בנתניה), אחר כך יוסי מוסיף הרבה כוסברה מלמעלה, ועוד פעם נתניה למביני דבר. כאן זה לא אזור נקי מכוסברה - טריפולטאים וטוניסאים חיים כל יום עם ריח וטעם של כוסברה בלי בעיה.
הרגשתי איך הכול מתחיל לגעוש על הפלאנצ'ה אל תוך עצמו, ואחרי כמה דקות של המתנה קצרה ומייגעת (אף פעם אין לי סבלנות לפני האוכל), יוסי הוסיף ביצים וחיכה עוד דקותיים עד שהכול יתפס ביחד.
יוסי הפך את החביתה והשאיר אותה עוד שנייה וחצי על הפלאנצ'ה כדי שלא תהיה רכה מידי, ואז ישר החליק אותה אל תוך בגט שכולו רעש של פיצפוצים: זה היה חצי בגט ענקי שיוסי מילא מקצה לקצה, ומעל הכול הוסיף סלט עגבניות, פלפלים ירוקים חריפים ולסיום - עוד כוסברה.
הבגט כבר היה עמוס מעל ומעבר מבחינתי, ולפני שיוסי הספיק לארוז ולחתוך, ברחתי לצלם את התמונות עם המונית ברקע. אחרי שלוש נגיסות מלאות במרגז טרי, מלא בכול טוב ועם קצת חריף בדיוק כמו שצריך, הרגשתי איך טעם השומר בתוך נקניקיית המרגז התגנב לו אל תוך הביס. בשורה התחתונה: הבגט הזה הוא פשוט מנת חובה. אל תרשו לעצמכם לפספס את זה רק כי היא נמצאת בצד השני והפחות מוכר של העיר נתניה.
