מבחינה קולינרית העיר העתיקה של ירושלים מזוהה בעיקר עם חומוס, בייגלה וזעתר, ומלכודות תיירים. אבל בין החומות רוחש עולם הרבה יותר טעים ומגוון. ואפשר לעשות זאת בזכות סיור זלילה שיזם מוזיאון מגדל דוד, ושייצא לדרך החל מהחודש הקרוב (המחיר: 120 שקל לאדם).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מאחר ובעיר העתיקה יש כל כך הרבה טעמים מקוריים ואנשים מעניינים, והקולינריה שלה שונה מכל מה שתפגוש בירושלים ובתל אביב, החלטנו להנגיש אותה לקהל הרחב שמגיע למגדל דוד", אומרת מדריכת הטיולים חגית ציקורל שדיבורה המשתפך על המאכלים, פותח את התיאבון. המסע הקולינרי ייצא ממגדל דוד, אורכו שלוש שעות והוא יכלול ארבע-חמש תחנות, שייבחרו מתוך מגוון האופציות, שמוצגות כאן.
בעיר העתיקה פועלים מספר מקדשי חומוס (אבו שוקרי, לינא, ערפאת), אבל מוכר השטיחים באחת הסמטאות המליץ דווקא על זה של מסעדת אבו כאמל. וציקורל בהחלט מסכימה אתו. "טעמתי את כל החומוסים בסביבה והחומוס של אבו כאמל מושלם", היא מכריזה. "האווירה מיוחדת והשירות הכי טוב. במהלך השנים אכלו בה מפורסמים ופוליטיקאים".
כשהגענו למקום מצאנו את הבעלים רמזי חמיס עומד במטבח הקטן ושוקד על החומוס. רמזי למד את סוד הכנתו מכאמל, אביו המנוח, שתמונתו מתנוססת על קיר המטבח. "אני דור שלישי במסעדה. סבא שלי פתח אותה ב-1935. מה אני שם בחומוס? פטרוזיליה, שום, לימון, כמון, צנוברים חמים", מגלה רמזי למה החומוס שלו כה מוצלח. התפריט כולל גם פלאפל נפלא, קבבים טעימים, מסבחה, לאבנה, שווארמה, שניצל, פול ובשבת גם מקלובה. טווח המחירים נע בין 25 שקל ל-60 שקל.
מסעדת אבו כאמל, שוק אבטימוס 30.
הרבה לפני שהכנאפה הפכה לטרנדית בתל אביב, משפחת ג'עפר שלטה בענף. ב-1951, המשפחה כוננה ברובע הנוצרי את "ג'אפר סוויטס" ויש שמכתירים את הכנאפה שלהם כטובה ביותר בירושלים. המקום שורד כבר 70 שנה ועדיין חובבי המתוקים נוהרים אל החלל המרווח, שמנהיג עדנאן ג'עפר, שמסרב לגלות את הסוד של קינוח הגבינה הכְּתמתם. "יש לנו מתכון סודי. כל אחד יכול להכין כנאפה, אבל לא כמו שאנחנו עושים אותה. זה סוד ולכן לא אגלה לך. אספר רק שמה שחשוב זה גבינה טובה, אותה אנו מביאים משכם".
הג'עפרים מוכרים עוד מתוקים מנחמים כמו בקלאווה, כדורי דבש מטוגנים ועוד ועוד, אותם מנשנשים עם קפה טורקי. מחיר כנאפה - 64 שקל לקילו, 16 שקל לחתיכה.
ג'אפר סוויטס, בית הבד 42.
"קבבייה מהאגדות", כך מכריז גזיר עיתון מצהיב, שמתנוסס ב"קבב אבו שאהין" בשוק הקצבים. על אחד הקירות, מתנוסס גם הקושאן (מסמך הטאבו), שמעיד עד כמה המקום קדום (300 שנה לטענתם), עוד מהתקופה העות'מאנית. קבב אבו שאהין הפך כבר מזמן למוסד, המושך אליו פודיז ושפים ידועים שעולים אליו לרגל. הוא זכה אגב, לכינוי: "הקבב בקיר", בגלל הכוך שבו פועל הגריל.
את המקום מנהיגים האחים החייכנים מוחמד ורזי שאהין, צאצאי משפחה שהגיעה מטורקיה. האחים למדו את מלאכת קיצוץ הבשר (באמצעות חרב קדומה באורך חצי מטר) והתיבול מאבא ומסבא. "מה מיוחד בקבב שלנו? שהוא נעשה בעבודת יד, על הסכין. אנחנו שמים בו צנוברים ושקדים". מרתק להתבונן בשאהינים קוצצים, לשים ומשפדים את הבשר, עד שהוא הופך לקבב המושלם. מנת הדגל היא קבב הכבש המעולה, שמתקינים על גריל פחמים, והוא הולך נהדר עם החמוצים והסלטים הטריים. אל תצפו לצ'יפס ולשאר תוספות. כאן מאמינים בקבב נטו, בלי קשקושים. המסעדה קטנה, וקירותיה מעוטרים בתמונות מהווי משפחת הבעלים והעיר העתיקה. הפסקול ברקע - ציוצי קנריות המחמד של המסעדה. מחיר שיפוד - 20 שקל.
קבב אבו שאהין, שוק הקצבים 76.
רחוב השער החדש, היה מוזנח במשך שנים רבות. הרשות לפיתוח ירושלים הבינה את הפוטנציאל הטמון בו, ואחרי שיפוץ משמעותי שהסתיים לפני שנה וחצי, הוא הפך למוקד בילוי. אחד המקומות האהובים עליי ברחוב המקסים הזה, הוא "לה פטיסרי אבו-סיר" של איברהים אבו-סיר, בעל הקסם האישי וחוכמת החיים.
אבו-סיר בן למשפחה של קונדיטורים, עבד 18 שנה כשף-קונדיטור במלון מצודת דוד בירושלים, עבר השתלמויות בחו"ל, והחליט בעיצומה של הקורונה להקים פטיסרי, שבו יפגין את יכולותיו. כשמתבוננים בוויטרינה, המלאה בדברי מאפה צבעוניים, מעוצבים ומיוחדים, קשה להחליט במה לבחור. בין המנות הפופולריות: עוגת גבינה קלילה, כנאפה עוגת גבינה וטארט לימון ("אנשים פשוט חוטפים אותו"). לא כדאי לפספס גם את המלוחים (קישים למשל) ואת השוקולדים (במיוחד את המריר עם המשמש).
לה פטיסרי אבו-סיר, השער החדש 35.
אחרי קריירה ממושכת כשף במלונות ובמסעדות, החליט שאוויש מוחמד רמדאן להוריד הילוך וכיום הוא מפעיל עגלה ליד כנסיית הגואל, שעליה הוא מערים מאפים (למשל מאפה תמרים וזעפרן) שמגיעים ממאפיות מקומיות, פלאפלים אימתניים (חלקם ממולאים בבצל) וממתקי נוגט מיוחדים.
גולת הכותרת היא הבייגלה (בערבית: כעכ) שנמכר עם זעתר. "הבייגלה שלנו נעשה בתנור עץ זיתים, ולכן הטעם שלו מיוחד ושונה לגמרי מבייגלה אחרים", מספר שאוויש. "פעם מכרו בייגלה עגול, אבל המאפייה שממנה אנו קונים עושה אותו מוארך". מחיר הבייגלה נע בין 7 ל-10 שקלים. לפעמים, משתתפי הסיור נלקחים לטעום את הבייגל זעתר, הנמכר בשער יפו.
עגלת הבייגלה, מוריסטאן 5.
אם ישו היה חי ופועל כיום ונגזר עליו לפסוע בוויה דולורוזה בדרך אל הצליבה, הוא בוודאי היה לוקח פסק זמן מהנשיאה המפרכת של הצלב ועוצר בהוספיס האוסטרי, הניצב בין התחנה השלישית לרביעית של מסע הייסורים, ומתענג על שטרודל התפוחים המפורסם של בית ההארחה. "ישנם אנשים שהשם 'ההוספיס האוסטרי' מבלבל ומפחיד אותם", צוחק לוקאס מאייר, מנהל המקום. "אבל זה בא מהמילה הוספיטליטי - הכנסת אורחים. הבניין נפתח ב-1864, עבור עולי הרגל מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. אפילו הקיסר פרנץ יוזף ביקר פה, והתמונה שלו מפארת את בית הקפה שלנו. בשנים האחרונות התארח כריסטוף וולץ, כוכב הסרט 'ממזרים חסרי כבוד'".
בית הקפה מציע חלל פנימי מקסים וגינה משובבת. התפריט מצליח להביא ללבנט ניחוח וינאי - שניצל איכותי (מטעמי חסכון הוא עשוי מעוף) עם סלט תפוחי אדמה, שפצלה, מרק גולאש וכמובן קפה בסטייל בירת אוסטריה ועוגות מסורתיות מומלצות: שטרודל תפוחים, זאכר טורט, קוגלהוף ועוגת טרייסט. מחירי העוגות: 24 שקל. מנות עיקריות: 65-29 שקל. ואם הגעתם לכאן אל תתעצלו לעלות לגג וליהנות מנוף מפעים של ירושלים, כולל כיפות מסגדי הר הבית.
ההוספיס האוסטרי, ויה דולורוזה 37.
רבים מהתיירים שחולפים על פני מתחם עמנואל הסמוך למגדל דוד, לא מודעים לקסם שהוא צופן. בין היתר תמצאו בו בית קפה מקסים, המגיש מאפים טובים (אל תחמיצו את עוגת התפוחים ואת עוגת הגזר) מתוצרת בית, פיצות, קישים, מרקים, כריכים וסלטים. בחורף מומלץ להתחמם עם קדירת הבשר. אפשר לשבת בחלל המקומר המעוטר בקרמיקה ארמנית ובצילומים המתעדים את ירושלים במאות קודמות, או בגינת החמד הפורחת.
המתחם מתופעל על ידי היהודים המשיחיים, ובמרכזו ניצבת כנסיית המשיח, "שנחנכה ב-1849 על־ידי ארגון פרטי בתוך הכנסייה האנגליקנית שהחזון שלו היה שיבת ציון", מספר אייל פרידמן, אחד המדריכים של מרכז המורשת במתחם עמנואל. "זוהי הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה במזרח התיכון. גם הקונסול הבריטי, צליינים ועולי רגל התאכסנו ואכלו כאן. אפילו הנסיך אלפרד, בנה של המלכה ויקטוריה ביקר פה. כיום פועלים במתחם בית הארחה ומוזיאון ומתקיימים בו אירועי תרבות". כדאי להציץ ולגלות את גן התפילה הקסום. המחירים יותר מהוגנים - פרוסת עוגה נדיבה עולה 12 שקל בלבד. המנה הכי יקרה בתפריט (קיש המוגש עם סלט) - 44 שקל.
מתחם עמנואל, הפטריארכיה הארמנית 55.
ברובע היהודי של העיר העתיקה פועלות לצד בתי קפה ומזללות פאסט פוד, גם כמה מסעדות כשרות:
סיאול האוס (חב"ד 34): מסעדה נטולת בשר וגלוטן, שכבר זכתה בתואר "המסעדה הקוריאנית הכשרה היחידה בעולם". הישיבה ברוח המזרח הרחוק - על פוטונים (מחוממים). את המקום פתחה ציפורה רות'נקוף, אישה קוריאנית, שעלתה לארץ עם בעלה החרדי, לפני 28 שנים ובחרה לאחרונה להביא לעיר הקודש את המטבח הקוריאני האותנטי ולהנגישו דרך הכשרות. התפריט כולל מנות מסורתיות כמו ביבימבאפ (קערת אורז עם ירקות מוקפצים וביצת עין), קימבאפ (התשובה הקוריאנית לסושי), טוקבוקי (בצקניות אורז מלוחות ברוטב חריף), צ’אפצ'ה (אטריות זכוכית שמוקפצות עם ירקות) וקימצ'י (החמוצים המפורסמים).
בשערייך (חב"ד 64): מסעדה חלבית הממוקמת בבית אבן בעל קשתות אוריינטליות הנמצאת במרחק הליכה מהכותל המערבי. בתפריט: ארוחות בוקר, פסטות, פוקצ'ות, לזניות, כריכים, סלטים ופיצות. ניתן לחגוג אירועים עד 50 איש.
קולינריום (תפארת ישראל 11): מאז הקורונה, "קפה הרובע" שפעל מ-1975 עשה הסבה, וכיום הוא מתמחה באירועים עסקיים ומשפחתיים. בתפריט: ארוחות בשריות, בראנץ' חלבי וארוחות צמחוניות. ויש גם ארוחות ברוח המקרא. נמצא בקרבת הכותל, ומשקיף על נוף מרהיב של ירושלים.
בין הקשתות (הגיא 174): מסעדת שף כשרה למהדרין, הממוקמת ליד הכותל המערבי, בתוך מבנה משומר מהמאה ה-13. התפריט כולל מנות דגים (יש גם מעורב ירושלמי בגרסת המעמקים), אך חף מבשר.
"ירושלים עיר נמל על שפת הנצח", כתב עליה המשורר הכי גדול שלה, יהודה עמיחי. לפעמים הנצח הזה הוא נצח של ידיים עובדות, ידיים של בעלי מקצוע ייחודיים שהמיומנויות שלהם עוברות מדור לדור, ולפרקים דומה שאפשר למצוא אותם רק בין חומותיה. לסיור הייחודי בין בעלי מקצועות בעיר העתיקה, שמתקיים לאורך חודש יוני, יצאנו בליווי המדריכה המנוסה והידענית חגית צ'ירוקל ממוזיאון מגדל דוד, שהעבירה אותנו בקלילות במשעולי הנצרות, היהדות והאיסלאם, בין בעלי מלאכות שונים שהמשותף לכולם הוא שהם מאוד-מאוד אוהבים את מה שהם עושים. מתחילים בתצפית מרהיבה על העיר מגג המוזיאון ויורדים לקרקע המציאות הלוהטת של 2023, לסיור בין הסמטאות.
יוסף גבסו מקבל את פנינו כשהוא יושב מול הנול ומוסיף שורה מוזהבת לטלית שהוא טווה. את תהליך התשובה שלו הוא החל בשכונת גולדרס גרין בלונדון, שאליה עבר לאחר שרצה להתנתק מתחום הבישול שבו היה מאז נעוריו. כבן למשפחת גבסו - ד"ר שקשוקה בשבילכם - יוסף גדל במטבחים בין המרגז והחריימה. "כשהסתובבתי בשכונה היהודית בלונדון, פתאום ראיתי ציצית בחלון הראווה, והייתי חייב לקנות אותה", הוא מספר. מלונדון עבר לצפת ושם התמקצע באריגה והחל לעצב טליתות.
בשנת 2009 קנה נול, פתח בצפת סטודיו והחל לארוג. עם השנים הצטרפה אליו אשתו, מרים, והעסק הלך והתפתח. היום השניים גרים בתקוע, הורים לארבע בנות, מטפחים חוות סוסים, ויש להם סטודיו לאריגת טליתות בנתיבות. כאן אפשר להזמין טליתות לפי רצונכם, לבקש את העטרה והדוגמה בהתאם להעדפותיכם, וכן לרכוש כיפות, תשמישי קדושה שונים, וסטים ועוד.
כמה זמן לוקח להכין טלית?
"משלושה ימים ועד חודש מרגע ההזמנה, תלוי מה מבקשים", הוא אומר, מפעיל את הנול, והחוטים מתחילים לנוע האחד לעבר השני. 900 עד 2,600 שקל היא קשת המחירים, ויש כמובן משלוחים לחו"ל. "בקורונה לקוחות מחו"ל עשו הזמנות באלפי שקלים ושמרו עליי", הוא מספר בעוד החוטים נרקמים.
רחוב היהודים 69, העיר העתיקה.
א'-ה' 17:00-10:00, שישי עד 14:00.
מטבעות מקוריים מימי אגריפס המלך, מושל הגליל, מתקופת החשמונאים ומימי בית שני שוכנים בגלריה הקטנה הזו לצד תכשיטים שובי עין ופריטי יודאיקה עם סיפור מרתק שנאספו עם השנים. את המקום הקים יוסי אליאב, והגלריה נקראת על שם רעייתו, מירה. הזוג גר ברובע מאז 1968. "אני הגעתי במסגרת הנח"ל, הכל היה פה מוזנח, ולמרות זאת מירה, שהכרתי אותה כשהייתה בת 16, באה לגור איתי, בהתחלה בדירת 17 מטר", הוא מספר. כל השנים עבדה מירה במשטרה עד שהחליטה על שינוי והזוג פתח את גלריית התכשיטים הזו.
"מי לא עלה לכאן לרגל, שגרירים וקונסולים, חברי קונגרס ושחקנים מהוליווד", יוסי מספר, ומפנה אותנו אל המדפים הגדושים בשכיות חמדה. "עכשיו מישהו מדובאי שפותח מוזיאון יהודי הזמין מאיתנו חנוכייה", הוא אומר ומצביע על מגוון חנוכיות וכלי כסף, פמוטים ודגמי מגילות, מטבעות עתיקים, תכשיטים בעבודת יד, כוסות הבדלה ומזוזות.
מירה, גלריית תכשיטים ויודאיקה, רחוב הקארדו 5.
א'-ה' 17:00-10:00, שישי עד 14:00.
הסטודיו של סופר הסת"ם (ראשי תיבות: ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות) קלמן גבריאל דלמור הוא חנות הממתקים של אוהבי הקליגרפיה כמוני, שמתהפנטים מיריעות קלף ומכלי דיו, מקסת ונוצות. בשעה שקלמן שקוע בשרטוט האות א', עיניי נעוצות בתנועות הלא מורגשות של אצבעותיו. לבסוף הוא מרוצה מהתוצאה, ומבקש רק שנמתין עד שהדיו יתייבש. בינתיים אישוניו מרקדים כשהוא מספר על ילדותו במינסוטה "בבית לא מאוד ציוני אבל דתי. אבא התגייר כשהייתי ילד, גדלתי כיהודי, הלכתי לבית ספר דתי, התפללנו לירושלים".
והנה אתה כאן.
"באתי לפה לשנת לימוד. בתיכון בכלל אהבתי ספורט, מסיבות ופילוסופיה, אבל כאן התחברתי לזה שיהדות היא בזהות וביומיום ולא רק בלימוד בכיתה. עברתי לישיבה של בעלי תשובה בדרום הר חברון ושם למדתי להיות סופר סת"ם. כחניך אתה מתאמן על מגילות מהתנ"ך שאין בהן את שם השם, כמו אסתר או שיר השירים", הוא מגלה אחד מפריטי הטריוויה של המקצוע.
וכאן, בירושלים העתיקה, הוא מלמד בסדנאות של כמה שעות שמיועדות ל-12 משתתפים, ואפשר לבחור בין כתב קליגרפיה לבין כתב מסורתי, וקלמן אומר שהמומחיות שלו היא לשלב בין השניים. הוא מגדיר עצמו קליגרף אמנותי שמצייר גם לפי הזמנה. "אני אוהב קליגרפיה של הכתב הערבי ושל גותיקה, וכן כתיבה יהודית מסורתית. מה שאני מוכר פה זה לא אותיות, אלא סיפור", הוא אומר, והסיפור אכן מרגש.
The Jerusalem Scribe, רחוב חב"ד 58.
א'-ה', 18:00-10:00.
כאשר בילאל אבו כלאף מבחין בנו מבעד לדלת חנותו הצרה ועמוסת גלילי הבדים המרהיבים, הוא ממהר לפנות אל ירכתי החדר. לאחר כמה דקות הוא יוצא כשהוא לבוש במיטב המחלצות - כפתן פסים וכיסוי מרהיב לראשו, כיאה לסביבה שבה אנחנו נמצאים בינות לבדים מדמשק, מרוקו, הודו ומצרים. הוא דור שלישי לעיסוק בבדים, והחנות שלו שוכנת על שרידי כנסייה צלבנית מהמאה הרביעית, שאליה אנחנו מציצים מבעד למרצפות זכוכית שקופות. השנים טוות כאן את עצמן לסיפורי בדים מרגשים, ואבו כלאף משתף בהם: "הבדים הדמשקאים ידועים באיכות שלהם לאורך ההיסטוריה. מי שימשש אותם ישר יבחין. אני היחיד שיש לו את הבדים האלה", הוא אומר ומושיט לנו גליל.
האצבעות ממוללות ביראת כבוד את הבד המבריק והמפעים בהדפסיו, וכמו כדי למסגר את הרגע, פעמוני הכנסייה הסמוכה מצלצלים. מהבדים היפהפיים האלה תופרים גלימות לכמרים ולרבנים, לבישופים ולמאמינים חרדים, וגם תיירים וסתם ישראלים מגיעים לכאן כדי לרכוש פיסות בד שנשארות מהדגמים השונים ונמכרות במחירים שאפשר לעמוד בהם, וכן עניבות, צעיפים וכריות שנתפרים משאריות הבדים היוקרתיים. חליפות להטבלה ולחג המולד מתערבבות עם דגמים שמזכירים את מלבושיו של הרב עובדיה יוסף שאנחנו רואים בתמונות ושל האפיפיור בנדיקטוס. חוטים - ולעיתים אלה חוטי זהב של תשעה או 14 קראט - שמחברים את מה שהמציאות פרמה, והלוואי שיצליחו להדק את הקשר שכאן נראה טבעי כל כך. "וכן, אני מתקשר עם הסוחרים שלי בדמשק, בטלפון או בווטסאפ", הוא אומר בחיוך.
בילאל אבו כלאף, שכונת מוריסתאן 164.
שבת עד ה', 19:00-10:00, בחורף עד 18:00.
מאות אלפי תצלומים, הדפסים ותשלילים פרי מצלמותיהם של שלושה דורות של צלמים שמתעדים את הארץ, נערמים כאן על שולחנות התצוגה ותלויים על הקירות, מסודרים לפי נושאים או ממתינים ליד הממיינת. ועל כל ההיסטוריה הזו, רובה המוחץ בשחור-לבן, מנצח אליה, הנכד של סבא אליה, שסיפור חייו כבר פירנס סרט (חפשו אותו בנשיונל ג'יאוגרפיק).
סבא אליה הוא בן העם הארמני, יליד אורפה והיחיד מבין 163 בני משפחתו שניצל מרצח הטורקים בזכות התושייה שגילתה אמו כשמסרה אותו לעובר אורח כורדי. אבל הכורדי מכר אותו לעבד כשהיה בן ארבע וחצי, והוא התחיל לקבץ נדבות בסמטאות אורפה. בגיל מבוגר מעט יותר נחטף על ידי גבר שכלא אותו במערה, אבל גם משם הצליח לנוס על נפשו, עד שהגיעו האמריקנים והצילו אותו ויתומים ארמנים אחרים. הוא הגיע כנער צעיר לנצרת והפך לשולייה של צלם. בגיל 16, ב-1920, הגיע לירושלים והתחיל לעבוד בסטודיו לצילום של האחים חנניה. כאשר החליטו האחים, בשנת 1930, לעבור לאנגליה, הוא קנה מהם את הסטודיו, בתשלומים חודשיים שנמשכו שלוש שנים.
עכשיו נכדו, אליה קהואג'יאן, מספר לנו שערב מלחמת השחרור, ב-1948, ניצל תוכנו של הסטודיו משריפה בזכות אזהרה שקיבל סבו מחיילים בריטים. "הם אמרו לאבא להעביר את כל הנגטיבים והצילומים למקום אחר", משחזר הנכד. "שנתיים אחרי שסבא נפטר גילינו שהוא היה על תקן צלם של קציני הצבא, שאיתם גם היה חבר ב'הבונים החופשיים'".
אבל הסטודיו היה במקום אחר, לא כאן.
"נכון, אנחנו נמצאים כאן רק מ-1949. זה מקום שנפתח בזמן שלטון ירדני וכל הריהוט פה הוא מאז", הוא מצביע על ריהוט העץ העשיר והמהוקצע.
ומה עם הנגטיבים שהברחתם במלחמה?
"הם היו במחסן בבית של ההורים שלי כל השנים, וב-1987, כשההורים עשו סדר, התגלה האוצר. את רוב התמונות פה סבא צילם והן מהארכיון שמצאנו".
התמונות מרגשות: של תל אביב כשעוד הייתה רק חול וחול, של ירושלים ובה רואים נשים וגברים לצד הכותל ועדרים של פרות בשטחים שהיום ידועים כמאה שערים, הכנרת בשחור-לבן ופורטרטים של איינשטיין, קינג ג'ורג' ועוד. אפשר לבקר כאן, לדפדף בין עשרות אלפי התמונות, לשמוע את הסיפור שהנכד אליה מספר, לקנות הדפסים נוסטלגיים והיסטוריים גם במאה שקלים, ואליה אומר שיש גם תיירים שקוראים על המקום ומגיעים במיוחד. אליה כבר לא נותן שירותי צילום בחנות, רק מצלם מדי פעם בזמנו הפנוי כשהוא לא כאן.
רחוב אל ח'נקה 14.
ב' ו-ה' 9:30־13:00 ו-14:30־17:00, ג'-ד' 9:30־14:30, ו' 10:30־15:00, שבת 9:30־17:00, בראשון סגור.
ג'ורג' ודורין סנדרוני הם בעליו של הסטודיו לקרמיקה ארמנית וחלק ממשפחת קדרים ארמנים ידועה. את הכיוון ליצירה שלהם הם גילו בהשראת עיצוביו של אמן הקרמיקה הארמני דוד אוהנסיאן, וגם בסטודיו שלהם כל הכלים מצוירים ביד בשקדנות ובאיטיות של פעם. "אנחנו מעצבים את הצלחות ושורפים אותן בחדר הסמוך ממש לפי המסורת הארמנית שהחלה כבר לפני 600 שנה", מספר ג'ורג' ולוקח אותנו לסיבוב כאשר מול עינינו מתבצעת מלאכת הציור בריכוז מדהים, עם מכחול דקיק. הקונים הם אנשי שגרירויות, תיירים ארמנים, צליינים, ישראלים שמחפשים מתנות מיוחדות, תיירים שמתאהבים בצבעוניות הייחודית של אדום-כחול-טורקיז-ירוק, שמסמלים ים, שמיים, צמיחה ואדמה, ולפעמים תוספת של קצת צהוב.
הארמנים החלו ליצור קרמיקה כבר בתקופת האימפריה העות'מאנית. כשהבריטים הגיעו לירושלים הם חיפשו קרמיקה לשיפוץ מבנים היסטוריים שונים, וכיוון שהכירו את עבודותיו של אוהנסיאן, מצאו אותו במקום מושבו בסוריה, וביקשו שיגיע לירושלים ויפתח בית מלאכה לקרמיקה ארמנית כדי לייצר אריחים לשיפוץ. בחסות הבריטים הוא ייסד את בית המלאכה המוסדר הראשון לקרמיקה ארמנית, אבל ב-1948, עם חלוקת העיר, המפעל נשאר בחלק הירדני והוא נותר בחלק הישראלי, וכך נסתם הגולל על החלום המצויר.
הסטודיו של בני הזוג סנדרוני פועל כאמור בהשראתו של אוהנסיאן, כולל קשרים שיש להם עם נכדתו ושחזור של עבודותיו. "אני לא עובד, אני נהנה", מסכם ג'ורג'.
רחוב השער החדש 39.
כל יום כולל שבת 19:00-10:00.
חייל המארינס ניק מווירג'יניה שוכב על הבטן על מיטת הקעקועים אצל האמן וואסים רזוק, דור 27 למקעקעים בעיר העתיקה. רזוק, שרק לפני 16 שנה הצטרף לשושלת אוחזי המחטים המשפחתית, מנגב את טיפות הדם מסביב לפרש האפוקליפסה שהולך ומתגלה על הרגל של ניק, וניק לא נראה מתרגש מהכאב. "איטס אוקיי מאם", הוא אומר לי בז'רגון, ובכן, של חייל מארינס. "הרבה חיילי מארינס עושים קעקועים. שמעתי על המקום מחברים בצבא, וכאשר סוף-סוף מגיעים לירושלים, זה הרי לא קורה הרבה כי זה יקר ורחוק, זה קול לעשות קעקוע במקום כזה".
במקום כזה הכוונה לסטודיו קעקועים מעולמות הנצרות, שההיסטוריה שלו מגיעה עד מצרים. בני הקהילה הקופטית במצרים קיעקעו את עצמם בצלב כדי לסמן את שייכותם לכנסייה, לאחר שהאיסלאם השתלט על מצרים. וכאן צריך גם להזכיר שחלק מהאיפור של הפרעונים היה על בסיס קעקועים, כך שהקשר למצרים ברור.
לאחר שהמשפחה עסקה שם במשך מאות שנים בקעקועים, לפני 500 שנה הגיעו ראשיה לארץ והתיישבו בירושלים עם כל כלי העבודה של המקעקעים, שאת חלקם אנחנו גם רואים. פה נולד "צלב ירושלים" שעיטר את פרק כף היד של הנוצרים הצליינים שהגיעו לארץ, כולל מספר הפעמים שביקרו, והדבר נחשב כבוד גדול.
"גם הילדים שלי ממשיכים את דרכי", אומר לנו רזוק ולא מסיר את העיניים מהרגל של ניק. "יש לי ילד בן 19 וילד בן 21 שעובדים איתי פה, ואפילו הבת שלי בת השמונה רוצה לקעקע. אנחנו אמנים. קעקוע זה לתמיד. מי שבא לפה ומתקעקע לוקח איתו זיכרון לחיים שלמים. יש כאלה שחוזרים ומראים לי - הנה צלב שסבא שלך עשה לי, וזה צלב שאבא שלך עשה לי, ועכשיו אתה תעשה לי". וכשאני אומרת לו שזה כמו חותמות בדרכון, הוא מחייך.
רחוב סנט ג'ורג' 31.
כל יום 19:00-11:00.
